צומי

אם לא יהיו פה תגובות, דירוגים או צפיות, לא ממש אכפת לי.
אני רשומה לאתר הזה כבר שנים, לא יודעת כמה, ובחיים לא קיבלתי צומת לב.
אני לא רגשי .
אני לא בוכה .
זו כנראה אשמתי ואני בטוחה שמי שקורא את זה שונא אותי עכשיו כי אני ילדה צומי
תבינו, שהרבה שנים הייתי לבד, בצד, אוויר. רק השנה אני מתחילה לקבל את צומת הלב שתמיד חלמתי עליו, מהאנשים הטובים ביותר.
אבל משהו חסר לי, יש חלק בפאזל הזה שנאבד. חיפשתי מתחת למיטה, חיפשתי בתוך המגירות, בפח, בכל מקום אפשרי ולא אפשרי.
ואם אומר את זה ישירות זה ישמע פתטי, למרות שדברים שאומרים בעקיפין נשמעים פתטיים לא פחות. אני רוצה קוראים, אני משתוקקת לזה.
תמיד זה היה שם, החלום הזה שמי יודע אם אגשים אותו, הלוואי.
אני מעריצה את האנשים האלו שהלכו אחרי החלום שלהם והצליחו להגשים אותם.
אני לא ילדת פלא.
אני לא אחת שמחפשת.
אני לא רוצה להיות כמו נוי והדר האלה מערוץ הילדים, כמו התאומות מלול, או כמו כל "סלב" אחר שאין לא שום כשרון
אני לא רוצה להיות סלב.
אני יכולה להגיד שאני רוצה להיות כמו ג'ון גרין.
הוא כותב, ומחכים למילים שלו, והוא מוזמן לאירועים שונים.
לעמוד על השטיח האדום, כמועמדת לפרס, בשמלה ארוכה ותסרוקת שלא עושים בכל יום, חלום שיתגשם, אבל מה הסיכוי שלי?
אבל אני לא יכולה להיות כמו ג'ון גרין
כי לו היה מזל
זה לא פייר
גם אני רוצה מזל.
גם אני רוצה שיחכו למילים שלי.
אני לא מתביישת להגיד שאני רוצה להיות משהו מיוחד.
אני לא מתביישת לומר שרציתי להיות כזו כשכולם רצו.
ועכשיו כולם מדברים על המקצועות שלהם, מה הם רוצים להיות.
בעבר, כשהיינו ילדי בת מצווש, רצינו להיות זמרים או שחקנים או כל דבר "שווה" אחר.
חלק מאיתנו עדיין רוצים להיות שחקנים, בצדק.
מעט מאוד רוצים להיות זמרים, ובשביל זה הם קורעים את התחת בשיעורי פיתוח קול.
אני רוצה לכתוב
תמיד רציתי לכתוב.
לכתוב זה מיוחד
יותר מלשיר
או לעשות ספורט
או לרקוד
או לשחק
או לעשות כל דבר אומנותי אחר.
הייתם רוצים להקשיב למילים שלי?