צבא- פריקה.

אני לא רוצה שראשון יגיע, מאז שהתגייסתי יום ראשון הפך לסיוט בשבילי, אני רק רוצה שזה יגמר, המסגרת הזאת לא מתאימה לי, המקצוע שתקעו אותי בו לא מתאים לי, הייתי מועילה במשהו אחר יותר, הרבה יותר, אפילו בתיק אישי כתוב שאני לא מתאימה למקצוע. יש לי בעיות זיכרון, למה תקעו אותי במקום שאני צריכה להיות ספר מהלך? שאני זקוקה לזכור הכל? שאני צריכה לשכנע אנשים ולהיות בוגרת? אני ילדותית, אני היפראקטיבית, אני לא מסוגלת להוביל ישיבות ארוכות, אני בקושי מסוגלת להיות בכאלה, עוד לשבת בכאלה, אחרי כל ישיבה אני עושה ריצה על מדי א', כי אני פשוט לא מסוגלת לחזור לעבוד על הכיסא, פשוט לא מסוגלת, הצבא ידע שאני היפראקטיבית, היה יכול אפילו לגרום לי להיות במקום שההפרעה הזאת, ההיפראקטיביות הייתה מועילה, במקום שהייתה רק מפריעה. "השקיעו בך קורס של 3 חודשים" הם אמרו, "את לא יכולה לעבור, פספסת את הרכבת" מהיום הראשון של הקורס ביקשתי לצאת ממנו, הבנתי שזה לא בשבילי מההתחלה ופשוט לא נתנו לי, לא בגלל חוסר, הרי העיפו 5 בנות מהקורס הזה והן היו ממש טובות, לא מבינה את הצבא הזה. "זה כולה שנתיים תתרמי", אני לא מרגישה שאני באמת תורמת ובכל זאת אני סובלת, למי זה טוב בכלל? אני רוצה להיות בצבא באמת, פשוט לא בתור מש"קית חינוך, זה תפקיד טוב, למי שיודע לעשות הסברות ומתמצא בארץ ישראל, ויש לו זיכרון מעולה בהיסטוריה ואזרחות, אבל זאת ממש לא אני ועם כל הביקורות שיש לי (פעמיים בחודש), אני לא מבינה איך לא העיפו אותי מהתפקיד בכלל, כי אני תמיד נכשלת לא משנה שכל יום אני מתכוננת לביקורת הבאה שתבוא, נמאס לי להכשל שוב ושוב, למה להיות במקום שרע לי בו? נשאר לי שנה ו4 וחצי חודשים לסבל, מקווה שיעבור בטיל ואזדקן מהר.