את הסיפור הזה קראתי בספר מצרי ומאוד נגע לי ללב. אין כאן עניין של ערבי --יהודי. זה עניין אנושי נוגע ללב וזאת להרות ההגזמה שבוף.
ממולץ מאוד לקראו

פליט

22/11/2009 1098 צפיות תגובה אחת
את הסיפור הזה קראתי בספר מצרי ומאוד נגע לי ללב. אין כאן עניין של ערבי --יהודי. זה עניין אנושי נוגע ללב וזאת להרות ההגזמה שבוף.
ממולץ מאוד לקראו

פליט

אני פליט פלסטינאי.
כשאתה שומע "פליט" יתעוררו בלבך המחשבות על אובדן-חופש, המאבק העז להחזרת הכבוד העצמי והרצון להחזיר את האדמה האבודה! אך אתה שוכח את המובן של מהות הרעב, העוני והמחסור. זאת מכיוון שאתה ועוד רבים כמוך היושבים מאחורי שולחנות העבודה המפוארים, כשאתם שבעים ונהנים ואינכם יודעים מהו רעב ומהו עוני באמת.

אני סולח לכם!!
הגעתי למחנה הפליטים כשהייתי בן שנתיים. הגעתי יחד עם אמי ותשעת-האחים והאחיות שלי. אימא היתה בוכה על אבי שנרצח במלחמה והשאיר אותה להלחם לבדה בעולם האכזרי והמנוכר. בוכה על אובדן כל עולמה: הבעל, הבית, החברים והמולדת השדודה.
העברתי שנים רבות במחנה הפליטים יחד עם עוד אלפי משפחות עקורות כמוני. היינו דחוסים בתוך אוהל קטן וצר שלא הגן עלינו מפני הקור העז, הגשמים והסעות בחורף ומפני החום המעיק והמחניק בקיץ. היינו שוכבים על אדמת האוהל הרטובה ואנו מחממים אחד את השני בגופנו. העברנו את הימים בחוסר-מעש, אבודים, רעבים וחסרי תקווה. היו לנו מבקרים מכל המדינות. נהגו לבוא, להעיף מבט, להביע צער וחמלה, להביט עלינו כאילו הן מביטים אל סוג משונה של חיות. להבטיח הבטחות, ולאחר-מכן ללכת לדרכם. ההבטחות מעולם לא מומשו. היו באים והולכים לעסקיהם ולבתיהם ושוכחים.

נתנו לנו ארבע שמיכות. אחת לכל שלוש נפשות. וקצת קמח, סוכר ופול. כמות השווה ל 1500 קלוריות לאדם.
אתה יודע מה זה 1500 קלוריות?
לא! אינך יודע. אם תרצה בכל-זאת לדעת, אדם ממוצע צריך לפחות 3000 קלוריות כדי להתקיים.
נהגנו לקחת את מעט הקמח שהיינו מקבלים ולהחליפו אצל הסוחרים בקמח-השעורה הזול יותר וזאת כדי להבטיח קיום למשפחה הגדולה. קמו לנו סוחרים שהתמחו בסוג זה של מסחר. אבל גם קמח-השעורה לא הספיק לנו, ולכן היינו הולכים ש"שוק שאריות-הלחם" ומחליפים את קמח-השעורה בשאריות לחם.
האם אתה יודע מה זה שוק שאריות-לחם?
לא אינך יודע.
שוק שאיריות-לחם הוא שוק שבו סוחרים בשאריות-הלחם שנשארו על שולחנך לאחר הארוחה ושהמשרתים שלך היו זורקים לפח-האשפה. הסוחרים היו אוספים את שאיריות הלחם מפחי-האשפה,
היו ככרות-לחם שלמים,
חצאי-ככרות,
רבעי-ככרות
וכן פרוסות שלמות או חלקיהם.
את הכל היו אוספים ומביאים לשוק שאיריות הלחם ומחליפים בקמח, בסוכר ובשאר המצרכים שהיו מחלקים לפליטים הרעבים. אל תתפלא! יש לסחורה זו שוק רחב. יש קונים ויש מוכרים. לכל פירור לחם יש פיות רעבות שיחטפו אותו.
הפליטים אינם סוחרים בכספים. אין שם כסף בכלל. וכי מאין יהיה להם כסף? אף אחד אינו עובד ואינו משתכר, כולם חיים על נדבות-לב של הנדבנים שמחלקים לנו מנות אוכל ולא כסף, על כן, השוק מתנהל על-ידי החלפת סחורה בסחורה. אם אני רוצה עפרון, אימא נותנת לי ככר לחם ואני מחליפו בעפרון בשוק השאריות. וכך זה הולך. מחליפים בגד בלחם ולחם בנעל ישנה.
הלכתי לבית-הספר שבמחנה הפליטים. כל הילדים שם הולכים לבית-הספר. וכי מה יש להם לעשות חוץ מזה? אינם הולכים לבית-הספר עקב "חינוך חובה". אין שם חינוך חובה. מי שרוצה ילך לבית-הספר ומי שלא ירצה לא ילך. הילדים הולכים ללמוד כיוון שהחינוך ניתן חינם. אנו למדנו לקבל הכל בחינם. אני נשבע בחיי אלוהים כי הלימוד הוא כלי-הנשק היחידי שהותר לנו להחזיק.
בית-הספר שלנו במחנה הפליטים
הוא בית-ספר מיוחד במינו.
אין בנין,
אין כיתות,
אין קירות ואין כלום.
אנו מתיישבים על אבנים באחת החצרות של המחנה, המורה יושב מולנו על אבן אחרת וכך אנו לומדים. אין גם לוח כדי שהמורה יכתוב עליו בגיר. המורה כותב בגיר על אספלט הכביש. כך זה בשמש הלוהטת של הקיץ וכך במזג האוויר הסוער של החורף.
כך התמדתי ללמוד במשך שנים על שסיימתי את התיכון וזכיתי בתעודת גמר. הבחורים של המחנה שמקבלים את תעודת-הגמר ממתינים לתקופת "אלחג'" החג בו המוסלמי יכול לנסוע למכה שבערב-הסעודי כדי לסובב סביב "אלקעבה". הורי הבחור חוסכים לו כספים, אמו ואחותו מוכרות את התכשיטים שנשארו להן כדי שיהיה לו דמי-נסיעה. אך קודם לכך עליו להוכיח כי הוא אומנם דתי. הוא מתחיל להקפיד על קיום המצוות של הדת. מתפלל חמש פעמים ביום, צם בחדש הרמצ'אן ומקפיד להופיע בצבור המתפללים למרות שאינו דתי בתוך תוכו. כשהוא מגיע למכה, הוא אינו רץ ישר כדי לסובב סביב "אלקעבה" כפי שכל חאג עושה. הוא רץ קודם לכן לחפש לו מקור פרנסה. לחפש עבודה כלשהי. אלוהים והנביא מוחמד אינם אוהבים שהחאג' יסובב סביב "אלקעבה" כשהוא רעב. ולכן עליו לעבוד ולהשתכר בכסף שאותו ישלח למשפחתו הרעבה שבמחנה-הפליטים. ולכן הרבה מאוד צעירים היגרו לארצות-ערב השונות ואף לארצות-חוץ כדי למצוא תעסוקה ולעזור לקרוביהם להיחלץ מהבוץ בו הם שוקעים.

לי היה מזל. לא הצטרכתי לעבור את כל המסלול הקשה הזה. גם אילו רציתי, לא היה לאל ידי לעשות זאת. אין לאמי או לאחיותיי זהב או תכשיט כלשהו למכור ולכן הנסיעה היתה בלתי אפשרית. נשארתי במחנה. המזל האיר לי פנים ומצאתי עבודה במחנה. הציעו לי משרת מורה בבית הספר שגדל והתרחב ואף נבנה לו בנין עם חדרים וכתות. הייתי מאושר. המאושר שבאדם. זכיתי במשכורת של שבע-עשרה לירות לחדש. סוף סוף היה לי כסף ביד ולא רק בראש. לראשונה החזקתי שטרות-כסף בהם יכולתי לעזור למשפחתי.
אימא היתה מאושרת ופתחה ב"הלאהל".
אחי ואחיותיי השתוללו משמחה.
הכל סביבי חגג. השמחה והאושר הקיפו את כולנו.
אך אוי לאכזבה! חוקי המחנה קובעים כי כל ראש משפחה שיש לו הכנסה של חמש-שערה לירות תישלל זכות משפחתו לקצובת המזון שחולקו לנצרכים.
אני הייתי ראש המשפחה!
משכורתי היתה מעל חמש-עשרה לירות!
משפחתי הפסידה את קצובת המזון שחולקה חינם
אין בשבע-עשרה לירות כדי להספיק להאכיל משפחה של אחד-עשרה נפשות!
מה עלי לעושות?
חשבתי וחשבתי והגעתי למסכנה שיש רק פתרון אחד ויחידי. הפתרון היה כי עלי לעזוב את משפחתי. להפקירם ולהקים לי משפחה שנייה. רק אז יחזרו להיות זכאים לקצובת המזון.
אך אני אוהב את משפחתי!
איני רוצה לעזבם או להפקירם.
אני רוצה להמשיך ולחיות עמם ולתמוך בהם.
אך הישארותי עמם תגזול מהם את קצובת המזון
וכן אין מנוס מלעזבם.

אך הצעד השני היה להקים לי בית שני!
בית שני פירושו להינשא.
אך איני רוצה להתחתן.
אם לא אתחתן המשפחה תישאר ללא קצובת המזון.
על כן אני מוכרח להתחתן.
במחנה הסתובבה אישה זקנה שכולם קראו לה "המשוגעת". היא נהגה להסתובב סביב אוהלי-המחנה כשהיא מדברת לעצמה בדברים שאין להם מובן כלשהו. חשבתי כי עלי להתחתן מהזקנה הזו.
אין לה משפחה,
היא זקנה ומשוגעת ולכן איני צריך לשלם לה "מוהר".
החתונה לא תעלה לי כסף.
נשואי עמה יהיו רק על הנייר.
איני מתכוון להיות לה לבעל רגיל.
כל רצוני היה תעודת הנישואין שתהווה בשבילי כתעודה להמשך קבלת מנות המזון למשפחתי. נישואין תמורת מזון למשפחה שאני אוהב. אך פתאום צץ למשוגעת אח מאין שהוא. האח הזה נכנס עמי במשא-ומתן על גובה המוהר שיהיה עלי לשלם. הוא ידע בדיוק מה היתה מטרתי מהנישואין האלה. בסופו של דבר הוכרחתי לשלם מהר של עשר לירות בשני תשלומים של חמש לירות כל אשחד.
כך הייתי נשוי על הנייר.
כך זכתה משפחתי בקצובת-המזון
וכך המשכתי לעבוד ולמסור את משכורתי- שבע-עשרה לירות לידי אמי.
וכך המשיכה "אשתי" להסתובב סביב אוהלי-מחנה הפליטים.
אך מצב זה החזיק בדיוק למשך שלושה חדשים.
"אשתי" נפטרה.
היה עלי לשאת בהוצאות הקבורה
שוב נשארה משפחתי ללא קצובת המזון!
הכל חזר לקודמתו.
מאז,
כל ערב אני פוקד את קברה של המשוגעת
ובוכה!!


תגובות (1)

אהבתי מאוד מאוד מאוד!
בכלל אני אוהבת את הסיפורים שלך..
אין לי מושג למה אני ממשיכה לכתוב כי ברור שאף אחד לא קורא… 0-0

29/07/2014 01:13
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך