פתאום פרצתי בצחוק

פתאום פרצתי בצחוק, ובאמת שניסיתי להפסיק, אבל זה היה פשוט בלתי אפשרי.
לא צחקתי בגלל שנהנתי, צחקתי כי האלטרנטיבה היחידה הייתה הבכי. וזה קורה לי תמיד, דווקא ברגעים הכי עצובים, הגוף מפעיל מעין מנגנון שאחראי לנטרול הפחדים, הצחוק הוא חיפוי טבעי. מעבר לעובדה שאני לא יודע איך לבכות, זה לא דבר שגבר אמור לעשות.
כשהייתי ילד צעיר הייתי מוצא את עצמי צוחק אפילו בצפירה, ומייד לאחר מכן חוטף מכות מהמנהלת, ומקבל את הגזרה.
אבל אחרי הכל זה טבעי, כולנו גדלנו על נוקשות, אני חייל מטעם האל, ומשימתי בעולם היא משימה של שליחות.
המשפחה היא הדבר החשוב ביותר, והאישה זקוקה להגנה, המתבגרת חזרה הביתה מחוסרת הכרה מרוב שתיה, והילד הקטן מסרב לצאת מחיקנו אל עבר העולם.
כנראה שנכשלתי בלהיות אבא, ולמרות שנשבעתי שלא אברח משליחות חיי, מצאתי את עצמי יושב על וויסקי וצופה בכוכבים שבעצם בכלל לא קיימים במקום מגוריי.
וברגע הזה, קמצוץ הזמן ביום שבו יש לך גם מעט זמן לעצמך, פתאום אתה מבין איך הזמן טס, ואיך החיים מלמדים אותך כל פעם שיעור חדש.
כנער חלמתי להיות כוכב, גדלתי על סרטים בהם רואים כוכבים שנהנים, מבזבזים, חסרי אחריות שחיים בהפקרות. לא יודע למה, אבל הזבל הזה משך אותי. לא רק אותי – הוא משך אותנו.
דור שלם, פעם דרשנו שלום ועישנו סמים כאות הזדהות עם היפים, כשבתכלס רק רצינו תשומת לב ובנות.
היום אני מבין שזה לא ריאלי, ובנעורים עושים את הדברים הכי לא נורמלים. היום אנחנו, דור שלם שדורש שפיות.
כשאתה גדל אתה מבין ששמרנות היא כנראה התשובה, ושכל הסמים שעשית, והבחורות, הם בסך הכל עוד הסחת דעת שנועדה לטשטש את המציאות שבה אתה נמצא.
אני כבר אדם מבוגר, ברור לי שצעירים לא יקשיבו לאחד כמוני אף פעם. אבל גם הם יבינו שבשלב מסוים אתה פשוט מתבגר, וצריך לקבל את המציאות ולא להדחיקה.
אז תראה, אני לא קואוצ'ר, העצות שלי לא שוות אפילו שקל אחד.
וזו לא חוכמה שאעלה על הנייר ביקורת, כשבתכלס אני עצמי לא חף ממנה לגמרי.
אבל אם אתה רוצה לא ליפול היכן שאני נפלתי, בבקשה ממך, שמור על עצמך, ודגול בזהירות כלפי כל תופעה חדשה ו"מרעישה" שתוקפת את העולם.
תבין שהתקשורת משדרת, אך התודעה לעולם לא נעלמת.
ואולי, רק אולי, הדור הבא יביא מעט שפיות לעולם חסר הגינות שמלא בהפקרות.