פשוט מתגעגעת

אני רוצה להביט בדף תחת ידי, אבל זה כואב מידי, אני לא יכולה להמשיך לעם כל החרא הזה, אני פשוט פותחת פצעים שגם ככה לא רוצים להיסגר.
אני ממשיכה לעשות דברים כמו זה, אני ממשיכה לכתוב עלייך, אבל זה לא עוזר כמו שהם הבטיחו, זה פשוט מגדיל את החור בליבי ואני כבר לא יודעת מה לעשות יותר.
כשאני כותבת עלייך, זה כמעט כאילו אתה שוב לצידי, כאילו הכל בסדר, אבל הנקודה היא שהכל רק בכאילו.
אני כמעט ולא מביטה שוב בדפים שכתבתי, בזכרונות שקיבלו הוכחה מוחשית, אני לא יכולה, זה כואב מידי, זה מזכיר לי את כל מה שאיבדנו וזה פשוט מוכיח לי שאני חסרת ישע לחלוטין.
אני גם לא יכולה להשאיר את הזיכרונות האלו מפוזרים בחדרי כפי שאני עושה עם סיפורים, אלוהים יודע איך הם יגיבו לכל השטויות שעשינו, מי יודע אם הם יצליחו לאסוף את עצמם ברגע שהם יבינו עד כמה אני עדיין לא מוכנה לתת לך לעזוב.
אתה רואה הם חושבים שפשוט קיבלתי את זה, הרי אני היא זאת שאמרה שהחיים תמיד נגמרים, שהמוות הוא הדבר הכי בטוח, אבל הקטע הוא שזה שונה כשזה קשור אלייך, לעזאזל, אתה היית אמור להמשיך לחיות אחרי כולנו, אתה היית האדם הטוב בין שנינו, אתה היית זה שאמור היה לשנות את העולם.
ואני חושבת שכל זה מקשה עליי לתת לך ללכת, אני יודעת שזה לא בריא, אבל כל פעם שאני עוברת ליד החדר שלך או שאני פוגשת את החברים שלך אני לא יכולה פשוט לשחרר את עצמי מהתחושה שגם אתה אמור להיות שם.
בכל פעם שאני עוברת והדלת לחדר שלך סגורה אני מרגישה כאילו אם אני אכנס בסערה אתה תהיה שם לצעוק עליי שאתה ישן ושאני מפריעה לך. ולעזאזל אני רוצה שתהיה שם להחזיק אותי כשאני בוכה ושתאיים לשבור את הלסת של הבחור ששבר לי את הלב.
בפעמים שאני לא תקועה על המחשבה שאתה עדיין חי, אני תקועה מידי על המחשבה שאתה מת.
זאת אומרת, כל הדברים שכבר לא יהיו לך, האישה, הילדים והכלב הענקי ההוא שתמיד תכננת לאמץ ברגע שהיה לך בית משלך. אני פשוט לא מפסיקה לחשוב שהיה עדיף שאתה היית שורד ולא אני, היו לך תוכניות חיים, אתה הייתה מוכן להתחיל לחיות ואני לא יודעת עדיין מה אני בכלל עושה פה.
יש ימים כמו היום שהמחשבות שלי לא קשורות לחיים או למוות שלך, אלא פשוט אלייך ולעזאזל, למה כל העולם פשוט כל-כך נגדי לפעמים?