פרק 1 – הכל מתחיל

ב14\11\1 ארזתי תיק, אמרתי להתראות ויצאתי לדרך. תחנה ראשונה – רומא.

רומא הייתה קרובה לליבי עוד מהתקופה שגרתי בעיר לטובת תוכנית חילופי סטודנטים. האווירה, האנשים, השפה והאוכל קראו לי להתחיל את מסעי שם. כבר על המטוס לא האמנתי שזה באמת קורה, שארזתי מספיק אומץ ועשיתי את זה. אני זוכרת את הבלבול, הפחד ממה שיכול להיות. למזלי לא נתתי לזה להשתלט עלי, ובעצתה של אימי הוחלט שלאחר שבועיים רצופים של מחשבות ותהיות בסגנון "מה אעשה?" – אני מוכנה לצאת לדרך.

כבר ביום הראשון הרגשתי תחושת אופוריה שלא חוויתי מימי חיי. חיוך שלא יורד מהשפתיים וחום נעים שמגיע מהבטן ומתפשט בכל הגוף. אני פה! נוכחת ומרגישה. התהלכתי ברחובות רומא עם המוזיקה באוזניים והרגשתי על גג העולם. עדיין לא מעכלת, עדיין במין גל התרגשות שהאמת לא עוזב אותי עד היום.
כבר בשבוע הראשון דברים קסומים החלו לזרום אלי. פגשתי בחור חמוד בשם טיילר שליווה אותי לטיול בפארק ופטפוט לא שגרתי. נשארנו חברים ואף נפגשנו שוב ושוב לאורך כמה ימים. גיליתי לראשונה כמה אדם זר לחלוטין יכול לתרום לחיי רק אם אשקיע בו מאמץ כנה ואמיתי. בשבוע שלאחר מכן, באופן ספונטני, הסכמתי לארח בחורה זרה שלא פגשתי מימי חיי אצלי בדירה לכמה ימים. היא חיפשה ספה לישון עליה, ומצאה חברת אמת. שעות של שיחות ופטפוטים, מוזיקה ואוכל טוב. הרווחתי חברה אמיתית.

אבל, כמובן שכל האושר והשמחה האלו היו חייבים בשלב מסוים להיקטע, אחרת איך אלמד משהו בעצם? בשבוע השני הגיעה לדירתי המקסימה השותפה האמריקאית בת ה40 שלה ציפיתי מבעוד מועד. נפגשנו בפייסבוק ויצא ששתינו מחפשות את אותו הדבר. כמה רק פספסתי איך בעצם חיפשנו דברים שונים לחלוטין. לא ארחיב יותר מידי, אבל זה אוכל לומר, שלא הכל הלך חלק תמיד. מריסה "Not a peoples person", ואני אשת האנשים , חברה של כולם ותמיד דואגת, ממש שילוב מנצח. תמיד דאגתי לברך לשלום ולפתוח בשיחה בסלון, להציע לצאת או סתם לראות סרט. שיחקתי את תפקיד מדריכת הטיולים ולא הנחתי לרצון שיל שמריסה תהייה מאושרת. נהייתי מתוסכלת יותר ויותר עד שכמעט והתפוצצתי. "למה את טורחת?" "מה את מנסה להשיג"?

לקח מספר 1 – הבין מי עומד מולך, התנהג בהתאם לרצונותיך, אך גם בהתאם לרצונותיו.
לאחר שהבנתי שחבל על המאמץ שרק גורם לי באמת שרק גורם לי סבל, הרפתי. הייתי שם בשבילה רק כשהיא רצתה באמת ופשוט לא לקחתי אישית. הרי מה הטעם לקחת הכל באופן אישי כשבעצם שומדבר לא אישי באמת? בכל אופן, הגעתי למצב בו האושר שלי לא היה תלוי בה, ושלה לא בשלי. התקיימנו בדירתנו השלווה ללא כל תלות. לא צריך להוסיף שכל שאר הזמן עבר מעולה ועד היום אנחנו שומרות על קשר מידי פעם לפעם.
אותה הבנה, אותה יכולת להתקיים ללא תלות הדדית, היא שמלווה אותי עד היום וגורמת לכל מערכת יחסים בחיי להיות אמיתית יותר, שלווה יותר וטובה יותר.

גם בעניינים משפחתיים לא חסתי. כשהורי התגרשו לפני כמה שנים לא האמנתי עד כמה זה ישפיע עלי. הפרידה של זוג שנראה אידיאלי בכל מובן המילה, משפחה למופת, החשיכה אצלי בלב כמה פיסות טובות של אור. פקפקתי באהבה וביכולת שלנו כמשפחה לשמר את מה שהיה כולכך מובן מאליו. בשבוע השלישי למסעותי הוזמנתי לנסיעה משפחתית עם חבר שהכרתי. נסענו לפירנצה עם שלושת אחיו ואביו. אמו נפטרה ממחלת הסרטן לפני מספר שנים והייתה האור של המשפחה. הטיול הזה הוא הראשון שהם עושים במשפחה לאחר מותה. לאחר הטיול זה מה שכתבתי למשפחתי בקבוצה המהוללת שלנו בווטסאפ:
"משפחה יקרה.. היום אני בפירנצה. אני פה עם דיויד, נקרא לו החבר האיטלקי שלי לשבוע הקרוב, והמשפחה שלו. אבא ,2 אחים ואחות. אמא שלהם נפטרה לפני 8 שנים מסרטן וזה הרבה זמן שהם לא בילו ביחד ככה בטיול משפחתי. התמזל מזלי ואבא שלו הזמין אותי להצטרף. כל היום אנחנו מסתובבים ביחד (4 אחים, אבא, ואני) ומשהו מרגיש לי מוכר. שונה אבל אותו הדבר. מין הרגשה של בית רחוק מהבית. היום בלילה הם חגגו 30 שנה למשפחה, 30 שנה מאז שההורים התחתנו (מאז האמא מתה, והמשפחה לא אותה משפחה) אבל הם חגגו. עמדנו ב12 בלילה כולם והם התחבקו ואמרו מזלטוב. התחלתי לבכות. למה? בעיקר מהתרגשות. זה גרם לי להתגעגע אליכם ברמה שקשה לי הלסביר, צבט לי בלב והרגשתי שאנחנו שוב ביחד בטיול משפחתי כולנו, גם אם קצת אחרת. למדתי מזה כמה דברים: הראשון והכי חשוב זה שמשפחה לא בוחרים, וגם אם המצב לא תמיד אידיאלי, לומדים ממנו וצומחים איתו למקומות הנכונים. השני, שאנחנו משפחה הכי מדהימה שיש, וזכיתי להיות האחות הגדולה של שלושתכם, האחים שלי המושלמים ולא פחות. השלישי, שיש לנו עוד דרך לעשות, ועוד דברים ללמוד, ועוד החלטות ורגעים טובים ופחות טבים לעבור ביחד. אבל מה שחשוב. ביחד. אוהבת אותכם הכי בעולם!"
אני חושבת שזה מסביר בצורה הטובה ביותר את מה שרציתי בעצם לומר…

והנה הגיע כמעט לסיומו הפרק הנוכחי של רומא, עיר האהבה והרומנטיקה. העיר שתמיד יודעת להשרות עלייך חום נעים כזה כשאתה מתהלך ברחובות, ממש כמו בסרט הוליוודי שכזה. ידעתי שאת הפרק הזה של הטיול שלי עברתי בהצלחה, והוא רק הכין אותי לבאות. בימים האחרונים שלי בעיר הלכתי ברגל מרחקים שלא הלכתי בחיי, סופגת כל פינת רחוב וכל אדם זר שמתהלך מולי, לא מוכנה להרפות אבל מוכנה באותו הזמן.
וידעתי שאני מוכנה לצאת לדרך, למסע הבא שמחכה לי.