פרק שני בספר על תופעת האספנות שיצא בקרוב

ממרום המדרגות היורדות מרח' קינג ג'ורג' בירושלים, נראית בכל יום שישי אישה צעירה מוכרת
חפצים אין חפץ בהם. סביבה מתקבצים אספנים שעבורם בכל יום מתיישן משהו חדש.כמוכרת עתיקות ענת מגשרת בין אנשים שמוכרים את זיכרונותיהם, ובין אלה שקונים אותם.יונתן הכפפן, אליהוא הנעץ, הסורק, בעלה של הצדקת, סבתא נפטרה, ואני קונה, הם חלק מטיפוסים הירושלמים
המאכלסים את הספר.פנס הקסם של האספנות, צובע הכול בגוון מיוחד.אחרי עשור וחצי שלמכירה התבוננות והקשבה,סגרה עפרה מדיסקר את הבסטה במרתף העירכתבה ספר המבוססעל אירועים ואנשים אמיתיים\
מועדון האספנים רח' בן יהודה 34 ירושלים

יום שישי, שבועיים אחרי שבאתי 'רק כדי לראות', יוחאי אי שם במילואים ואני גוררת לאורך המסדרון שתי פלטות עץ כבדות. אני מניחה אותן על רגלי ברזל כבדות עוד יותר, שולפת מהקרטון שתי מפות בד מקומטות ופורסת אותן על המשטח חסר החן ועליהן, בהתאם להוראות, מניחה את החפצים שארז לפני שיצא למילואים.
יוחאי אמר שצורת הסידור חשובה והשאיר הנחיות מדויקות: בצד הגברי של השולחן יש לשים את כלי העבודה הישנים והמקטרות המשומשות, מסמכים, ספרים ומטבעות. בחלק הנשי יונחו כלי נוי, חיות מיניאטוריות מפורצלן, תכשיטי וינטאז' וכפפות תחרה. אני שמה לב שהאזור הגברי הגדול מאפיל על הצד הנשי. בעל המסעדה השכנה משאיל לי כסא מפלסטיק ועכשיו נותר לי רק להתפלל שהיום יעבור מהר, ובמינימום אי-נעימויות.
בתשע בדיוק יורד במדרגות איש מבוגר ופונה לעברי. 'אוי לא, דווקא הוא', אני חושבת וחשה כיווץ פתאומי באיזור הסרעפת. הוא נראה זחוח ובטוח מידי בעצמו. הוא שולח לעברי חיוך פטרוני, לוחץ את ידי ברשמיות ומציג את עצמו: "דוד חסון, אספן ואדריכל ירושלמי".
דוד מתיישב על הכסא שלי, מניח רגל ימין מעל רגל שמאל, מיישר בקפידה יתרה את מכנסי הבד שלו וזוקף את גבו.
"יוחאי שלח לי משהו," ספק שואל ספק קובע.
אני מתכופפת, כמעט זוחלת מתחת לשולחן, מחטטת בעצבנות בחבילות שיוחאי הועיד לאספנים. שום דוד חסון לא מופיע שם. "מצטערת, אני לא מוצאת," אני אומרת כשאני מתרוממת.
"לא יכול להיות, חפשי שוב. אני הלקוח הכי טוב שלו. לא יתכן שלא שלח משהו".
אני מתכופפת שוב, בודקת את החבילות הארוזות. אני רוצה להרוג את יוחאי. עוד לא התחיל היום וכבר הכניס אותי לאי-נעימות. מה אני אמורה להגיד עכשיו? ראשי עדיין דחוף מתחת לשולחן כשאני שומעת את דוד חסון מכריז: "הנה האוגר!" בחור נאה, רזה וגבוה מתקרב אלינו. רגע לפני שהוא נכנס לטווח שמיעה דוד מסנן לעברי: "אל תתרגשי ממנו, הוא לא קונה. הוא חושב שכאן מוזיאון".
"למה את עומדת? תביאי לעצמך כסא," אומר דוד, ואני ממהרת שוב למסעדה לבקש כסא נוסף.
"איפה יוחאי?" שואל הגבר, שמציג את עצמו בשם בן ציון. אני רוצה לענות, אבל דוד חסון מקדים אותי. "הוא יצא למילואים וזו ענת אשתו". בן ציון פונה לדוד באיזו שאלה ומקבל הסבר מפורט. עוברים ושבים בטוחים שדוד חסון הוא המוכר, ופונים אליו בבקשות ושאלות. הוא לא מתקן אותם. וגם אני לא – נוח לי שמלאכתי נעשית בידי דוד. . אם הייתי עוזבת עכשיו, אף אחד לא היה שם לב.
"אם שואלים אותך אם יש לך חפץ מסויים, אף פעם אל תגידי 'לא'. תגידי שאת לא בטוחה. הם כבר יחפשו על השולחן ואולי ימצאו משהו אחר. אל תשאלי את הקונים מה הם אוספים? יש כאלה שמתקשים בהגדרות, תשאלי "מה מעניין אותם'?, זה פותח לבבות". מסביר לי דוד בחיוך של אבא טוב.. אחרי כשעה הוא קם ללכת. "תמסרי ליוחאי שיחשוב עלי בפעם הבאה שהוא משאיר כאן את אשתו היפה". אני חוששת להישאר לבד ומציעה לדוד קפה. עוד לפני שהוא מספיק לענות אני מדלגת לבית הקפה בקומת הכניסה. יש תור, ואני מטה את ראשי בתנועה סיבובית לאחור, לצדדים, קדימה ושוב לאחור. המתח שהצטבר בשרירי הצוואר משתחרר מעט. כשאני חוזרת עם שתי כוסות חד-פעמיות אני מנצלת את ההזדמנות ומתבוננת מרחוק בדוד חסון. הוא יושב במרכז המסדרון על כסא הפלסטיק, כאילו היה זה כס המלכות, ומנהל את העניינים ביד רמה. כשאני כבר לידו הוא מושיט לי שטר של מאה ש"ח. "קחי. מכרתי בשבילך איזו שטות מהשולחן. יוחאי היה מבקש על זה אולי ארבעים וחמישה שקלים, אבל מה הוא מבין? זה שווה לפחות מאה. אבל אל תגידי לו כלום, שלא ייעלב. בעלך בחור טוב, אבל יש לו עוד הרבה מה ללמוד".
אנחנו לוגמים את הקפה, אבל דוד לא רגוע. הוא מביט בשעון וממהר לקום. "הייתי נשאר איתך בשמחה, אבל אני חייב ללכת. קבעתי עם אשתי לאכול צהרים אצל 'רחמו'. מבטיח להישאר מאוחר יותר בשבוע הבא". הוא לוחץ את ידי בחמימות, מיישר את מכנסיו המיושנים מעט ופונה לעבר הרחוב.