שובו של הסתיו

זה היה עוד אחד מלילותיו הגשומים של סתיו 88, קול סדוק של סולן להקה צעירה ומבטיחה בוקע ממכשיר הרדיו טייפ ברכבו של אבי. "זה בן זונה של שיר" מסנן אבי וטומן בי שורשי ציניות שאחר כך יתפתחו לסרקזם טורדני.
אנחנו נוסעים לכיוון הים,דרך בן יהודה,רק הוא ורק אני,"אתה יודע מי היה אליעזר בן יהודה?" שואל ועוטף אותי בעננת עשן שאחר כך תהפוך לעשר שנות נובלס מחניקות. " לא!" אני עונה בגאווה.
אני מסתכל מהצד וממתין לתשובה,מביט באבי,ידיו החסונות אוחזות בהגה הג'יפ ,אצבעותיו הנשיות משהו נוקשות על אותו הגה לצלילי אותה להקה צעירה ומבטיחה שאחר כך תבזה עצמה בקאמבק ממוסחר.
אני עדיין ממתין לפנינת החוכמה שתגלה לי מי זה הבן יהודה הזה, אך הוא בשלו,זקנו הדוקרני יוצר בינינו חומה,הוא עטוף במעיל כבד ונראה מוגן בתוך העולם הפרטי שלו שבו הוא חווה את העולם מהצד. אני סקרן,משפשף את ידי אחת בשנייה על מנת לשמור על חום גוף סביר ושואל," נו.. אתה מתכוון להגיד לי מי?"
הוא מסובב את צווארו המעוטר בשרשרת זהב דקיקה לכיווני , שפתיו העדינות נפתחות באדישות ושולחות לעברי שובל עשן סמיך." מי?" הוא שואל , "על מה אתה מדבר רן.? אתה לא ישן?".
"מי זה בן יהודה" אני שואל בתוקפנות מהוססת כיאה לילד מלא בטחון עצמי הנובע מחוסר בטחון. "אה, הוא" הוא משיב " זה,זה שהמציא את השפה העברית"
אני מתנשף ונרגע,חש מסופק,"בת זונה של שפה" אני ממלמל לעצמי ואבי מצית עוד אחת לחגוג את השתיקה האינסופית שתשרור ותתפתח לבעיות תקשורת אצל בנו.