פריקה קצרה, אתם לא חייבים לקרוא אם אתם חושבים שזה ישעמם אתכם.

אתם מכירים את התחושה הזו, שמדברים אליכם ואתם שומעים אבל לא מקשיבים, שפשוט לא בא לכם להקשיב?
אתם מכירים את זה שפשוט בא לכם ללכת לאנשהו ולשבת עם עצמיכם, כי אין אף אחד ששווה לדבר איתו?
אתם מכירים את זה שכל שיחה מרגישה חסרת טעם, ריקה, יבשה?
אתם מכירים את זה שבא לכם לדבר על משהו אמיתי לשם שינוי, אבל אין לכם עם מי?
אני מכירה את זה, ואני שמחה שאני מכירה את זה. בלי התחושה הזו הייתי בטח בן-אדם שטחי ואגואיסט. לא שאני לא כזו לפעמים, אבל בצורה שונה.
אני יודעת שזה מגעיל להגיד שאני שונה, שאני מיוחדת, כאילו שאני נעלה על כולם, אבל ככה אני מרגישה.
אני מרגישה שרק לי איכפת לפעמים.
ברור שלא רק לי איכפת, אבל אני בין הבודדים שאיכפת להם באופן מיוחד.
החלק הכי נורא, הוא שאני לא יכולה לדבר ככה עם אף אחד, כמו שאני מדברת עם עצמי. מי יבין אותי?
אם אני אהיה עצמי עם אחרים הם ישנאו אותי, הם יפחדו ממני, הם יתרחקו ממני.
בגלל זה יש לי מסיכה, אני שמה אותה כשאני עם אחרים, ומורידה אותה רק כשאני לבד.
לפעמים בא לי לשכפל את עצמי, כדי שסוף סוף יהיה לי עם מי לדבר בכנות.
אתם בטח ממש שונאים אותי עכשיו, שאני מתנשאת עליכם, אבל לא עליכם אני מתנשאת. על מי אני מתנשאת? על אנשים שהם לא כמונו, שאין להם את הכאב שבא עם האומנות.
אז כן, אני מתנשאת על אנשים.
אני אוהבת את עצמי, את האישיות שלי, את תפיסת העולם שלי. אני אוהבת את הצלקות שלי.
למה?
כי עם לא היו לי את כל הצלקות האלו אני הייתי אדם נורא.
אז עם אתם באמת שונאים אותי עכשיו, אתם נוראיים. למה? כי אתם חושבים שזה שאני אוהבת את עצמי זה חטא, כי אתם חושבים שזה שאני מרגישה מיוחדת זה דבר רע.
זה מה שאני שונאת באנשים אחרים, את השנאה שלהם כלפי אהבה עצמית.
חשוב לי לומר את זה, לפחות למישהו אחד שהוא לא אני, כי נמאס לי לדבר אל עצמי כל הזמן.
נמאס לי להיות לבד.