פריקה קטנה

אני בכיתה י', אני יודעת. אני צריכה להשקיע בלימודים, גם את זה אני יודעת. אבל די, נשבר לי.
אני יודעת שזה נשמע אולי מצחיק, אבל כל החיים שלי הייתי ילדה כל כך טובה בלימודים. למבחנים הייתי לומדת, לא הייתי מוציאה מתחת ל90, אף פעם לא הברזתי, הייתי בוכה כשהייתי מאחרת לבית ספר והיו רושמים לי איחור. אפשר לחשוב גם כן, כולה איחור. הייתי ילדה טובה ירושלים.
והנה, אני התחלתי השנה תיכון, הכרתי מלא אנשים חדשים וזה מאוד שינה אותי. לדעתי לטובה.
אני התחלתי לעשות דברים שלא העזתי (לא חלילה לעשן ולשתות), התחלתי לפתח את האישיות שלי, להיות שלמה עם עצמי, לאהוב את עצמי… התחלתי להיות מי שאני. רק דבר אחד השתנה, הקטע של הלימודים. לא בדיוק השתנה. עדיין אני מוציאה ציונים טובים, חוץ מבמתמטיקה. (5 יחידות). הציונים שלי הדרדרו משמעותית במקצוע הזה. אני יודעת שאני חייבת להשקיע, אחרת לא ילך לי במקצוע הזה, אבל אני פשוט לא יכולה. זה קשה לי. אני לא אתחיל להאשים את המורה או כל אחד אחר בזה שאני לא מצליחה, כי אני יודעת שאני הבעיה העיקרית. יש איזה מכשול שעומד בדרך שלי ואני אפילו לא מנסה להתגבר עליו. אני מודעת לזה.
ועכשיו אתם בטח שואלים למה בכלל אני משתפת אתכם? כי במבחן האחרון קיבלתי ציון גרוע. אמא שלי ראתה במשוב. וקודם, ממש לפני עשר דקות, ההורים שלי נזפו בי על זה שהדרדרתי בלימודים (שזה בכלל רק במתמטיקה), שאני מזניחה אותם, שבחופש הגדול אני אצטרך להשלים את כל החומר, שאני בפיגור. ואני חושבת לעצמי, למה הדבר היחיד שהם יודעים לעשות זה לנזוף בי? זה רק עוד יותר מבאס אותי. למה כשאני מקבלת ציונים מעולים בשאר המקצועות הם לא אומרים לי על זה כלום? למה כשסוף סוף אני אוהבת את עצמי, את האישיות שלי, הם לא אומרים לי על זה כלום? למה כשאני סוף סוף נהנית מהחיים ועושה דברים שמעולם לא העזתי, הם לא אומרים לי כלום?
נמאס לי. סמיילי בוכה.