פריקה אולי בעלת משמעות

אז קמתי לבוקר הזה, זה בוקר חדש. הסמסטר השני התחיל.
אני צריכה לשים מעיל ופשוט לצאת מהבית וללכת לבית הספר, אבל קשה לי. אני לא יודעת אפילו למה. אני פשוט מרגישה תחושה מוזרה, אז החלטתי להישאר קצת בבית ולשמוע שירים שאולי ירגיעו את התחושה הזו.
מאז שנפרדנו דברים השתנו- נהייתי נחמדה יותר לאנשים שחשבתי שהם אפסים, נהיה לי יותר זמן פנוי וחזרתי לבלות עם חברות שלי.
כבר כמה ימים שאני שואלת את עצמי את אותה השאלה שוב ושוב וגם אתמול חברה שלי שאלה אותי את אותה השאלה- אם החברות שלי ימותו אני אבכה? אהיה עצובה? ומה אם אמא שלי תמות? מה אז? באמת יהיה לי אכפת?
אני חושבת שאני מפחדת מהתשובה.
ואילו רגשות הרגשתי מאז הפרידה? אני לא זוכרת שהרגשתי אהבה מסוג כלשהו כלפי מישהו עד עכשיו. אני זוכרת שהרגשתי שמחה, כעס, עצב, רחמים. אני זוכרת שלפני הפרידה הרגשתי הרבה יותר רגשות. הרגשות האלו לא מספיקים לי, זה מרגיש עדיין כל כך ריק. אני מרגישה שאני מעמידה פנים עכשיו.
ומה עם זה שאני מרגישה שאסור לי לסמוך על אף אחד? למה למשל אני לא מספרת את זה לחברה הכי טובה שלי למרות שגם אם אספר לה שום דבר רע לא יקרה? אני לא חושבת שלתת לאנשים מידע עליי יעזור לי להרגיש יותר רגשות. אני לא חושבת שזה יתרום בכלל, אני סתם אצא תמימה (כרגיל) ויתחילו להיות לי בעיות. אני צריכה לתת לזמן לעשות את שלו, נכון?
אני זוכרת בבירור שכשהייתי קטנה לא רציתי שההורים שלי ימותו, היו לי חלומות על המוות שלהם וכל כך פחדתי. אני אהבתי אותם פעם, לא?