פרופרציה בזמן קורונה

היה זה בשלהי האביב של שנת 2020, אחרי חורף גשום בנדירותו. הטבע התגלה במלוא הדרו אך בעיקר לבוראו. שמץ ממנו נחשף גם לבעלי החיים ההולכים על ארבע ולזוחלים על יותר, או על גחונם, ועוד שמץ – לבעלי הכנף ממרומי הרקיע הנקי מערפיח ועכירות – פירותיה הבאושים של הפריצות האקולוגית של טרום מגיפה.
אנחנו, ההולכים על שתיים, היינו בנבצרות – ספונים בדלת אמותיהם של מבני אבן שהפכו בעל כורחינו לבתי כלא אליבא דקולא או לצינוקים, אליבא דחומרא.

העולם חווה טרגדיה – מידי יום נוספו עשרות אלפי אנשים לרשימות האינסופיות של נגועי הקורונה. חלקם אסימטומטיים, חלקם מאומתים כחולים, חלקם מאושפזים במצב קשה ואחוז לא מבוטל מהם – מונשמים. ולא נפקד מקומם של אלפי המתים שנמנו, או לא, עם אחת הקטגוריות האלה יום קודם לכן. ועוד מאות אלפים שחשיפה אקראית לנשא כפתה עליהם בידוד מנוטר הרחק מבני משפחתם.

המערכות הרפואיות כרעו תחת הנטל. הכלכלה ספגה מהלומה חסרת תקדים בהיקפה הגלובאלי. מיליוני עסקים קרסו, מיליוני עובדים איבדו במחי רגע את פרנסתם והפכו למובטלים. אווירה עגומה וקודרת אפפה מיליארדי בני אדם בכל קצוות תבל. תחושה כבדה ומעיקה של קץ האנושות אחזה בכל. רואי שחורות וחוזי שואות למיניהם הפיצו באמצעי התקשורת ההמונית והמדיה הוירטואלית את בשורת האיוב – את מי שלא תהרוג הקורונה תהרוג הבדידות.

צלצלתי לאחי הצעיר באחד הבקרים היותר אלימים בסטטיסטיקתם. "מה נשמע ?", שאלתי בתקווה לשמוע משהו מרנין לב בסחי האווירה הדכאונית ששרתה באויר. "אל תשאל !", ענה בכעס מופלג. "לא יכול להיות יותר גרוע. חרא אמיתי. סוף העולם."

"משהו מיוחד ?" חקרתי בסקרנות. "ממש" ענה ביובש, "קבלתי מהעבודה אוטו חדש ". תהיתי מה עלול היה לקרות. חששתי שגיסתי הצליחה לרסק אותו ל-"טוטל לוס" חרף דלילות התנועה בכבישים בימים טרופים אלה. או שמא הרכב החדש נפל קורבן גם הוא לוירוס הקטלני ואושפז מחוסר הכרה במחלקה לטיפול נמרץ. ואחי המשיך "קיבלתי אותו נקי ומצוחצח אתמול ובבוקר מצאתי אותו מטונף ומלוכלך בלשלשת עטלפים יימח שמם וזכרם (ועוד נאצות שלא יאה להעלותם על הכתב) . לקח לי שעתיים לשטוף את החרא." לא נורא " הרגעתי אותו. אך הוא התעלם הוסיף "התקלחתי, התלבשתי ויצאתי החוצה עם ספל קפה כדי להרגע. ואז יונה מזויינת חירבנה עלי. על הקפה, על המכנסיים, על הכל. אני בדרך הביתה להתקלח ולהחליף בגדים. בקיצור חרא של יום".

סתמתי את נחירי והשבתי "שלא יהיה יותר גרוע" אך הוא כבר ניתק.