פרולוג

אז הטיול בהודו נגמר, וחזרתי לארץ. מלאה במחשבות והבנות ושאלות ותשובות והכל ביחד. את הפרולוג אני כותבת ממבט לאחור. אבל בשלב הזה של הסיפור, עוד לא ידעתי בכלל שאני הולכת לצאת למסע משנה חיים וכולכך מהר. חזרתי לארץ ב15 לספטמבר, ב1 לנובמבר הייתי על מטוס עם כרטיס פתוח ולא ידעתי מתי אשוב.

האמת, שאת הפרולוג אני אמנם כותבת במבט לאחור, אבל כתבתי אותו בערך בחודש הראשון שחזרתי מסיבוב חובק עולם של שנה וחודשיים רצוף, לבד.
נכון להיום, כבר עברה לה חצי שנה. ולכן, המסקנות מההווה השגרתי והמתמשך אכתוב בסוף הסיפור. כי יש עוד כמה דברים שצריכים להתחבר אצלי לפני שאני מוכנה לקבל אותו באמת ובמלא אהבה.

יש שיגידו שהגעתי לאן שהגעתי בגיל צעיר מאוד. שהתובנות, המחשבות, ההחלטות

ובעיקר האומץ לא אופייניים לבת 24, עכשיו כבר 25. ברגע כתיבת הסיפור כבר שבוע לפני 26 אבל בשבילי זו רק ההתחלה.

הרצון להתמודד, ללמוד ולצמוח פתח לי עולם שלם שכאילו היה מוצג בחלון ראווה.

אושר בצורה שלא חשבתי שאדם יכול לחוות. וזה לא שלא הייתי מאושרת קודם, הייתי.

פרחתי בלימודים, היה לי בן זוג מדהים, ובאמת שלא יכולתי להצביע על משהו שחסר.

וזה לא כי היה חסר, פשוט לא הייתי מודעת לעד כמה אפשר למלא.. נכון יש את הבדיחה

הזאת \"כמה פילים אפשר לדחוף לתוך אוטו\" אז אני מרגישה כמו סוזוקי סוויפט עם

לפחות עשרה פילים בפנים.

יכול מאוד להיות שדברים יירגעו, שהשגרה תעשה את שלה והזמן יחלוף לו. דבר אחד

בטוח, היום אני אחרת. והזמן משחק תמיד לטובתי. ברגע שהבנתי מהם החיים בעצם,

מה התכלית ומה הסיבה לכל זה, הבנתי שהכל בעצם מעגל אחד גדול, שאני המרכז שלו.

שכל מעשה, מילה, מחשבה, יובילו אותי לרצף שלם של חוויות והבנות, ובעיקר, למידה

אינסופית.

מה זה בעצם להיות מאושר? מה זה אומר בשבילי? זה אומר הכל ולא כלום. זה אומר

שכל יום שבו אני בוחרת להיות מאושרת ככה יהיה. לא תמיד זה קל, ולא תמיד זה בא

בטוב.. אבל זאת החלטה, ולפני שנה החלטתי שאני הולכת להיות מאושרת, והיום,

שנה וקצת אחרי, אני גאה לספר לעצמי שהצלחתי.

כשכל רגע טוב הוא נפלא, וכל רגע קשה הוא מדרגת קפיצה, אין לאושר לאן לברוח. הוא

גדל בתוכננו כמו לחמנייה בתנור, שבעיקר עושה נעים בבטן.

יש הרבה סיבות למה יצאתי למסע הזה. למה החלטתי לעזוב מערכת יחסים מוצלחת,

משפחה אוהבת ובית חם. סיימתי בדיוק את התואר, הייתי בעננים. אבל משהו היה חסר.

משהו קריטי בפאזל הזה שנקרא החיים שלנו. והמשהו הזה היה אני. ככל שאנחנו גדלים

ומתפתחים אנחנו לומדים להכיר את עצמנו טוב יותר. מה אנחנו אוהבים לאכול, לשמוע,

לראות. מה עושה לנו טוב בלב ומה עושה רע. איך השער יושב יפה ואיזה בגד הכי

מחמיא. אבל האם אנחנו באמת מכירים את מה שבפנים? את מה שמתחבא לבד מתחת

לכל השכבות והכיסויים… את אותו אני עצמי שלא קשור לשום דבר חיצוני. לא לסביבה

או לחברים או אפילו למשפחה. לא לבגד מסוים או אפילו לשם שנתנו לנו כשנולדנו. אותו

אני, כל כך עמוק בפנים, שהרבה פעמים אנחנו מפספסים. וזאת המשמעות האמיתית

בחיפושים הלא פוסקים אחר הזהות. המובן הטהור והנקי ביותר של המילה אני. חיבור

אמיתי והרמוניה.

אז מה זה בעצם אומר? זה אומר שלפני שנה פתאום קלטתי שזה החלק

החסר בפאזל שלי. אותו אני שטרחתי להחביא בזמן שהייתי מאושרת בדרך אחרת.

וברגע שהבנתי שזה לא סותר, שהאני הזה מחכה שרק אחפור ואגלה אותו, החלטתי

לצאת למסע. מסע ששינה את חיי מקצה לקצה. מסע עמוק פנימה ללב ההתרחשויות.

לתוך הנשמה, הכוח האמיתי שמניע אותנו מבפנים. הקול הזה שלא שותק ורק מחכה

שיגלו אותו.

אני קוראת לזה – אושר.

יש כאלה שיגידו אחרת, שיבחרו מילים כמו הבנה, בגרות או צמיחה. אבל זה בדיוק

הקטע, אני השחקנית וכל השאר זו רק התפאורה. אז אם אני בוחרת באושר – ככה יהיה!