פרויקט מכתבים אנונימיים #1

יובל היקרה,
נעים להכירך. אני כותבת זאת פעם שנייה, מכיוון שהמחשב שלי מחק את מה כתבתי קודם (עצבים, עצבים) אני מזדהה איתך, עם כל הלב. אני מרגישה אבודה בתוך עצמי כמו שאומרים, ככלואה בחדר אטום בלי חלונות או דלתות, אפילו פתח לנשימה. את מבינה, לפני חודש וחצי בערך, התחלתי לדבר עם אנשים בג'ימייל שאיני מכירה. למי מה שהם אמרו, הם בסביבות גיל 15-10, אבל אפילו איתם, קשה לי לדבר. לעומת זאת, מישהו שם השפיע עליי, ולא קצת. לפתע רציתי להיות אימואית, הזאת שבצד, למרות שחבריי טובים ואני חושבת שהם אמתיים פשוט… אני מרגישה צורך להיות הזאת שבצד, כדי להזדהות. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה דב רלא טוב, שלהיות בצד שזה בדרך כלל רע, כשיש לך חברים שתומכים לך ודואגים לך. אך אני 'טיפשה' ולא מצליחה לקלוט זאת, לא מצליחה לקלוט דברים – שהם רעים. אני כאילו עוטה עליי מסכה באינטרנט, בונה את האופי שלי כאימו, אך זו לא מי שאני באמת. אז אני רוצה להוריד בפנייך את המסכה שלי, כי כמוך, זה המקום היחיד שאני מרשה לעצמי לעשות זאת, המקום היחיד בו אני בטוחה. אני ילדה דיכאונית, אך באותו הזמן שמחה, וקופצנית. הילדותיות אינה נעלמה לי, היא נשארה מעטה ביותר, אך היא לא נעלמה. תמימותי הלכה לעולמה, ואני מפחדת שלא תחזור, הרי מה אעשה בלי התמימות? כיצד אשאר אותה ילדה? איני רוצה להתבגר, איני רוצה לגדול ולהפוך אחרת, לאבד את שמחת החיים. הכתיבה וכתיבה וציור הן המפלט היחידי שלי מין החדר האטום. מקווה שאת מזדהה עם זה.
בואי נשאיר לרגע מאחור את כל הבעיות שלי עם עצמי, ונעבור לבעיות עם ההורים. את מכירה את הדברים הללו? לפעמים הוריי מבקשים ממני לעשות משהו, אבל הטון שלהם… כלומר לפעמים הטון נעים ורך, אך אז הוא הופך צעקני, ואיני יודעת מה לעשות באותו רגע. יש לי 'פתיל קצר' , כמו שאומרים, וכאשר הם צועקים עליי, אין לי מה לעשות ואני פשוט מוציאה את העצבים במין בעיטות ומלמולים לא ברורים. לא, איני משוגעת. לא, איני פסיכית. אני פשוט 'צומי'. זאת מה שאני. אני אנוכית, שלא חושבת על דבר מלבד עצמה. וכך אני פוסלת את פלג ידידות, הרי איש אנוכי לא יכול להיות בידידות. והקרבה עצמית, לא. אני לא אקריב את חיי לחיי מישהו אחר – אנוכית, עדיין.
וכנות אני פוסלת על הסף, אני כל הזמן משקרת, כמסכה העוטה את פניי. וכעת אני אוריד אותה מולך, כי אני מזדהה איתך – זה המקום היחידי שאני מרגישה בטוחה בו, המקום הבטוח שלי. מכיוון שאני יודעת שאת לא באה לשפוט אותי, את פה כדי שאני אהיה לך אוזן קשבת ואת תהיי לי אחת.
נחזור לעניין של הפלגים, אין לי אומץ לב, אני לא אמיצה. וכאשר חושבים על מה שהם עושים, אני לא חושבת שהייתי מצליחה לשרוד את כל זה, להילחם על חיי מול אנשים אחרים.
ואוריינות, זה בהחלט הפלג המתאים לי. אני כמוך – מתנשאת, חכמה וסקרנית. אני אוהבת לחקור דברים ולגלות דברים חדשים שלא ידעתי קודם. אך משום מה, בספר שנאתי את פלג אוריינות, כלומר… הם היו הרעים, לא? בכללי, אני חושבת שהייתי מתקבלת רק לאוריינות, ולא מעבר לזה.
מעולם לא כתבתי מכתב, אז זה נראה לי הראשון, אולי כתבתי פעם, אבל זה היה כאשר הייתי קטנה יותר. אני חושבת שפירטתי די את כל הבעיות שלי שעמדתי מולם לאחרונה, הרוב לא פתורות.
ודבר אחרון לפני שאני מסיימת, את לא צריכה לחשוב שאני חושבת עלייך כמגעילה, כלל לא. להפך, אני חושבת שאת ילדה אבודה – כמוני. כמו במבוך עצום, המבוך של דיידלוס (אם קראת פרסי ג'קסון) שכל פעם המבוך משתנה, כמישהו חי עם מוח משל עצמו.
מקווה שאת מזדהה איתי, או לא, כי להזדהות איתי זה לא נחמד.
שלך, אליס.

נ.ב – יש לי כמה שאלות אלייך, אינך חייבת לענות עליהן –
האם פעם הרהרת מדוע את קיימת? מדוע נוצרת?
מה היא אמת בשבילך?
סליחה על השאלות הפילוסופיות, אני מתעניינת בכך.

נ.ב2 – גם לי מוזר לקרוא לעצמי אליס, אפילו ש'לפיצול אישיות' שלי, קוראים אליס. (אני מין מתפצלת כזה ליין ויאנג, רע וטוב. אבל זה לא רציני)