פעם שלישית גלידה

הפעם הראשונה שבה נגעו בי ללא רשות הייתה כשהייתי בת 11.
בת 11!
בת 11 שפחדה להפעיל כוח, בת 11 שהעזה רק לבקש שיפסיק.
הוא לא הפסיק.
הפעם השנייה הייתה בגיל 14.
גם ממנו ביקשתי שיפסיק.
הוא לא הפסיק.
הייתי חזקה מספיק בשביל להדיף אותו ממני ולברוח.
בכיתי במשך ימים.
בכיתי וזעקתי שנמאס לי.
באיזה זכות מישהו מושיט ידיים לגוף אחר ללא רשות.
השלישי היה הידיד הכי טוב שלי.
מהסוג שהרגשתי כאילו נולדנו לאותם ההורים.
גרנו באותו הרחוב והבית שלהם כבר היה הבית שלי.
ההורים שלו אהבו אותי ושלי אותו.
זה בסך הכל היה יום שישי בצהריים, הוא בסך הכל ביקש עזרה באלגברה.
הסכמתי.
ברור שהסכמתי, הוא אחד הידידים הכי טובים שלי.
אבל זה לא היה בסך הכל ושום דבר לא הכין אותי לפעם השלישית.
צד בו שלא הכרתי.
צד שמעז להושיט ידיים לאיפה שאף ידיים לא היו אמורות להגיע.
״דיי, תפסיק, זה לא נעים לי.״
הוא לא הפסיק.
הוא תפס אותי.
הוא לא שחרר.
״בבקשה תפסיק אני לא רוצה את זה ולא באתי אליך בשביל זה.״
הבטתי החוצה מהחלון והתפללתי לנס.
אל תושיט לשם ידיים.
אל תנסה להפשיט אותי.
אל תעלה עלי.
אל תמשוך אותי עליך.
אני לא צעצוע המין שלך.
אני גם לא רוצה להיות.
הטלפון צלצל.
תודה טכנולוגיה שלשם שינוי הועלת לי.
זאת הייתה הפעם השלישית, ולא רציתי גלידה.
רציתי להיעלם מעל פני האדמה.
נמאס לי.
נמאס לי שהעולם שלנו מציג מציאות שוביניסטית שבה מותר להושיט ידיים לאן שרוצים עם או בלי רשות.
איפה שאישה היא נחותה, שפחת מין.
אז זהו, שלא !
אנחנו נשים.
אנחנו יפות וחזקות.
אנחנו לא רוצות שיגעו בנו ולא מוכנות שיזלזלו בנו.
אנחנו חכמות ומנהיגות.
אנחנו נשים ומי אתם שתורידו מהערך שלנו!