פעימות ומשמעות.

התחלתי לתהות מתי איבדתי אותה.
את המשמעות.
אני, שהייתי החיילת הכי נאמנה שלה, פתאום חיה בלעדיה.
ולא סתם בלעדיה. אלא מכחישה את קיומה. מכחישה שיש לְמָה.
ופעילות הרסנית כמו זאת וודאי נובעת מפגיעה, ואת שלי אני מצליחה לאתר ברגע.
אולי זה הזמן לדבר על כך, אחרי שהכנסתי את המקרה למגירה, כי כבר לא היה רלוונטי.
הוא לא היה רלוונטי. כי הייתי חולה. וכשחולים בנפש, לא מעניין אותך מי צדק ומי טעה, את פשוט רוצה לחיות.
אז את המשמעות הכחשתי ואת קיומי הצדקתי, הצדקתי את קיומי בלי המשמעות. הייתי נאבקת לקום בבקרים, הייתה לי מטרה אחת ויחידה- לאהוב עצמי ללא תנאי. והחזקתי בזה כל כך חזק.
כל יום חיבקתי את עצמי, ואמרתי לעצמי מילים מעודדות.
מסרתי על זה נפש.
מסרתי נפש על עצמי.
היי מרפאת, פסיכולוגית, אמא ואחות.
המשמעות שלי הייתה אני, ומטרת חיי הייתה להשתקם.
להשתקם זהו תהליך ארוך, ולא ניתן לדעת בוודאות מתי הוא מסתיים, אך אני יכולה להגיד שעברתי כברת דרך משמעותית. ולאחר כברת הדרך הזאת, נכנסתי למצב שיוט, החיים פחות או יותר חזרו למסלולם. התחלתי שוב להתפלל בבקרים, התחלתי לעבוד, את מקומה של החרדה תפסה שלווה עמוקה.
אבל אז משהו התחיל לעקצץ לי בנשמה.
איתותים קטנים כאלה. אני לא יודעת מתי החלו. אבל אני יודעת שהתחלתי לשים לב למקום הריק בחצי שנה האחרונה.
וזה מבהיל, אתם מבינים. להפסיק להרגיש. שוב. והפעם את לא מבינה לַמָּה, כי הכל בסדר.
אבל כלום לא בסדר כשהאדישות אחוזת בך בציפורניה, ואפילו הכאב הדוקרני עמום הוא.
הבנתי שקצת התרחקתי מהזהות שלי. נעשיתי חומרית משהו.
שוב הנשמה דגדגה לי, מהמקום העמוק שהיא מצויה בו, שבחרתי שלא להתייחס אליו תקופה.
והיא מכאיבה לי. קוראת אליי. כאילו מסמנת לי לשוב ולחזור לעצמי.
ובכן מי זאת עצמי?
יש חלוקה של אז והיום, והחלוקה מבלבלת אותי. אני לא בטוחה את מי אני יותר אוהבת. אני לא בטוחה מה בריא לי יותר.
המקום הנוח, הבטוח, הנהנה מהפשטות ומהשלווה.
או הבחורה ההיא שרדפה אחר חלומותיה, נלחמה מלחמות עולם, ודעתה הייתה מוטחת על השולחן, או ברשת.
אני דוממת אל מול שתי הדמויות הללו , כאילו בחירה באחת מהן חייבת להיות הרסנית.
אז במשך שנתיים, כשמקום בטוח היה ממוקם במקום הראשון, הורדתי ציפיות; מעצמי, מעולם ומאנשים. למדתי את הפשטות, והתענגתי על כל שנייה ממנה.
את החלומות טרקתי עמוק עמוק במגירה, יחד עם הטראומה.
הרמתי את הראש מעל המים ואז-
טוב.
ואז הפך לעכשיו, ובימים האלו אין לי הרבה לְמָה.
לא מוצאת בשביל מה לחיות, אבל לא מחפשת, כי אני לא רוצה להתפגר שוב.
לא רוצה שוב, לתת את כול כולי בשביל משמעות, כי מי אמר שלא תרמוס אותי פעם נוספת?
לא רוצה שאמת תסמא את עיניי.
אך גם לא רוצה לחיות בלי אמת!
לא רוצה להיות עלומה כזאת.
דהויה כזאת.
מחבקת הכל ונותנת להכל מקום בתוכי, בלי שיהיה תוכי, כי כבר אין תוכן.
בגלל שגיאה אחת בתוכן הקודם, סירבתי להכניס תוכן.
סירבתי להילחם בשביל משהו.
ומה שנותר אלו חיים דיי שטחיים.
וזה לא שאין הרבה אנשים, שחיים את אלו החיים בצורה הזאת, אך אני לא אנשים.
אני מרגישה את זה. מרגישה את זה בצורה שה אני נושמת. אבל אז שוב מכחישה את זה.
כי פעם זה קסם לי. שאני מיוחדת. שיש לי משמעות כל כך עצומה, שאני יכולה להיות כה גדולה, לעזור לאנשים, להחזיר חיים, לטפס על הרים, ל-
אבל אני עכשיו נושמת עמוק. מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת.
אני מפחדת לרצות משהו בכלל.
שישבה אותי בקסמו ויהרוג אותי.
אז אני מבטלת הכל.
אין כלום.
כלומר יש, אבל אין.
כלומר אני לא בטוחה לְמָה אני רוצה להתחייב.
אבל לחופש הזה יש מחיר רב.
והמחיר הזה הוא אני.
אז אני עדיין תוהה על מה אני בוחרת לשלם והאם אני משלמת ביוקר.
ומה יקרה עכשיו?
שנפלה לי ההבנה,
שמשמעות היא מה שהייתה חסרה לי בכל החודשים הללו.
שהיא זאת שכרסמה בתוכי, היא זו שבהיעדרה גרמה לי לכל כך הרבה עצב.
שבלעדיה אין לי אש. בלעדיה אני גם לא מצליחה ליצור.
בלעדיה בעצם,
אין הרבה לְמָה.
אז האם אני משלמת ביוקר?
בהחלט.
אבל האם קיימת תחלופה?
האם הפעם התשוקה לא תהיה ממיתה אלא מחיית?
האם התבגרתי ונכון הוא ליצור יצור כלאיים שונה?
של אז והיום.
של אני של אז והיום.
בעלת חלומות אך גם בעלת פשטות.
יודעת ריגוש מהו, אך לא משתעבדת אליו.
יודעת לכתוב את דעתה, אך גם לכבד את השונה ממנה.
מצליחה לאהוב. באמת. מוכנה למסור נפש בשביל האהבה הזאת.
ומשאני כותבת מילים אלו אני מבינה שאולי, אולי יש דרך.
אולי אני לא לבד אחרי הכל.
אולי יש משמעות שבגינה עברתי כל אלו ואותה משמעות היא זו שמחייה את עתידי.
אולי היא תחזור האש הזאת.
ותשוב לפעם בתוכי.