פסיכורגש

העולם מסתובב, לפעמים לאט ולעיתים מהר מדי, אני מאיץ בעצמי כשזה קורה ונופל באחר. מתקדם ונסוג מופיע ונמוג בכתובות על הקיר, דבש עכור ומריר. חוכמות של חיים, אנשים קטנים וצלליות של הזיה בשמש של אחרי צהריים. השמש כאילו שוקעת, עוברת לארצות אחרות. ואנחנו פה, מקבלים את הירח ואת החושך שעוטף אותנו בפולשניות מוחלטת . חוגגים את הלילה כאילו שזה האחרון, שותים ולא זוכרים לזכור. מחזיקים ידיים, נצמדים השניים וזה מעלה חיוך שעם הזמן מתמרח. אני מבטיח ושוכח ודומע, מתמודד עם הרגשות שצפים, פולט אנחה של ייאוש פרטי שלי וממשיך בשלי כשזה שוב לא עולה כמו שחשבתי. כמו שרציתי והשתוקקתי וחלמתי בשינה על השולחן הכחול, כשהייתי כל כך עייף ששום דבר לא שינה לי. אבל קמתי וטיילתי, טיפחתי תקוות וקברתי אותן בצד, בקבר בלי שם שנשאר קצת פתוח, כדי שתמיד אוכל לזרוק לשם עוד ועוד. זה נשמע עצוב שאני חושב שהזמן שלי גנוב והוא בכלל לא שלי, אבל אני עובד על זה כי זה שייך לי, אני יצרתי את זה, אני צוחק ומוחק את הדברים שמפריעים לי, לאט לאט. ואני מתנקה מהלכלוך שצברתי, אני עדיין אבוד ואני חשוד ויש מאבק מאוד צמוד בין הרצון להישאר בערפל או לצאת לראות את השמש, כי אני מפחד ואני קצת חלש לפעמים. אני לא יודע להשתנות אני לא יודע שאני לא יודע מה עובר עליי לפעמים. הייתי מעדיף להסתובב עם העולם עד קצה גבול היכולת הייתי משתנה עם היום והלילה, בהתאם לנסיבות בתאום למסיבות והייתי מסתבך אבל רק בחוטים שלי, שאני כבר יודע להתיר ויודע להסביר. הכול היה יכול להיות פשוט יותר ככה, אבל זה אומר להישאר לבד, ולא טוב לו האדם לבדו.