פנים אדישות וחסרות תקווה

לפעמים אני הולכת ברחוב, בוהה באנשים, במכוניות, בחנויות, בכלל ההמולה.
אני תוהה לעצמי, כולם הולכים לאנשהו, וכולם מצפים למשהו, אז למה כולם הולכים עם פנים כאלה, פנים אדישות ומיואשות, פנים בלי צבע ובלי תחושה.
הם הולכים ריקים, בלי תחושה, הולכים ונכנעים לזמן, לגורל, לחיים…
ורק אני עוברת בנהם, תוהה וחושבת האם גם אני נראת כך?
האם הפנים שלי גם נראות כה אומללות וחסרי תקווה? אני מקווה שלא.
האם גם אני שאתבגר, אוותר על הכל, על חלומותיי ותקוותי, על שאיפותי והישגי, האם גם אני אכנע.
למה אנחנו נכנעים בעצם?
מה מייאש אותנו כל כך? האם אנחנו בדרך לאבדון? למה אנחנו כה עצובים וריקנים, האם העולם יתפוצץ לנו בפרצוף? אני מקווה שלא.
נותר לנו, הדור הצעיר לשמור על השמחה,ההתרגשות,האהבה, כל אותן תחושות כשניראה המבוגרים איבדו, בבקשה אל תאבדו את השמחה שלכם ואת תקוותכם לחיים טובים יותר, האמינו בכל ליבכם! בכל גיל ובכל זמן.
האמינו חבריי, יהיה לנו טוב.