פירמידה
בימים ההם ואני בן יותר ממה שצריך ובחצי שיא אוני נקלעתי לצ'יצ'ן איטצה ביוקטן. הצצנו מתחת צילו של עץ בודד על הסביבה המתעלפת בחום ודימיתי לעצמי איך היתה מרגישה החוויה לרדת במעלות הפירמידה של המאיה אילו נפתיתי לעלות וכמה ממני היה מגיע ארצה חזרה. כיום נותרה רק התמונה שצולמה על העוקם כי המצלמה על הפנים ואיש משנינו לא התנדב לנטוש את הצל ולסגת אחורה. לא שערנו שהחום ירדוף אותנו עד הנה. נקודות בהירות שעל המדרגות יוצרות דיאגרמה של נקודת האיזון בה משתווה רמת ההגיון לעצמת הדחפים אצל המין האנושי. מלמעלה ישקיפו כתמיד מועמסי הטסטוסטרון שמשתפדים על פסגות בהימליה אם לא התחשמלו קודם על עמודי חשמל. נסנו משם לסתר המזגן במכונית ששיגר פלגי מים לאורך הזגוגיות והיום (15 שנים מאוחר מדי) הכתה בנו ההבנה, כי הפירמידות הן מפעלי המים של יוקטן. בניה גבוהה באבן לא נועדה למגורים. הלחות נצמדה לפיתוחי האבן הקרירים ומשם תועלה דרך סדקים באדמה למאגרי המים התת קרקעיים. האבנים הספוגות משמשות מצא לטחב ופטריות ואוי למי שנכנס להסתופף בתוך המבנים. צפון יוקטן הינו שפלה מישורית ואין תמרורי רכסים, שיעצרו את הלחות בדרכה לפסגות הרחוקות בדרום, פרט אולי לעצים שאותם בראו בני המאיה ביסודיות עסקית. אז כמו היום, שודדי דרכים, טיקונים, מתמלכים או סתם פונקציונרים דלילי מצפון, שורדים ע"י ניצול הסביבה, בניית פירמידות וסחיטת כל מה שמאפשר להם הערפל.
תגובות (1)
ll
ערב טיוב רפי היקר
כהרגלך הסיפורים שלך שובים לב ממש ממש נפלא אהבתי מאד ממני בקי ♥♥♥♥