פיל בחנות חרסינה

מכל הכשרונות שלי, ויש לי הרבה… אני יודעת… זה לא צנוע ולא יפה להתרברב ככה… אבל לא רק אני אומר זאת. אני מוכשרת. בהמון תחומים. ומכל כשרונותיי לא מצאתי עוד משהו שאני באמת אוהבת לעשות, אין בי תשוקה לשום דבר. לא למשחק, לא לנגינה, וכבר לא לכתיבה. לא לשירה, לא לציור, לא לבישול ולאפייה. לא לאופנה, לא לעיצוב, לא לציפורניים ולא לשיער. ולא לחוש הטכני שיש לי בטבעי, ולא לעבודות היד שאני מסוגלת לשבת שעות כדי לסיים. לא לבנות דברים מרהיבים, לא חינוך והדרכה, ולא טבע.
אני רק רוצה לדעת לרקוד.
יש סטייטמנס מאחורי ריקוד. כדי להיות רקדן אתה חייב להיות בעל בטחון. אתה על הבמה- ויש שיגידו שזה כמו משחק, כי גם כדי להיות שחקן נדרשת חשיפה, אך זה לא דומה כלל. כשאתה שחקן אתה משחק דמות שהיא אינה אתה, והקהל לא יכול לדעת באמת מה אתה עשית ומה הדמות, וכל טעות או פשלה קטנה אתה יכול לנתב אל תוך הדמות בקלות. בריקוד לעומת זאת, אתה צריך אומץ. אתה צריך לאהוב את עצמך, שיהיה לך דימוי עצמי ודימוי גוף ברמה מספקת. אני לעולם לא ארשה לעצמי ללמוד לרקוד, רק מהבושה שאצטרך להזיז את הגוף שלי. כמו פיל בחנות חרסינה, כזו מגושמת, רוטטת, לא מתאימה לריקוד. אני לא אהנה מהריקוד, ואנשים לא יהנו מלראות אותי רוקדת.
עדיין ישאר החלום שלי לרקוד, אבל הוא ישאר בגדר חלום. אוכל ללכת להגשים חלומות של אחרים. הרי אני מוכשרת במגוון תחומים אחרים…