פילטר

אני יושבת בחצר.
בפאטיו. יש לנו פאטיו גדול, תמיד נחמד לשבת בו. יש גם שעה מסיומת שבה אני יודעת שכדאי לי לצאת, שעה שהבריזה מגיעה בדיוק לאזור הפנים שלי.
אני יושבת, ופילטר מגיע. הוא נישען עליי, ראשו מונח על ברכיי ואני מחייכת. אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כמה הוא גדל! אני מכירה אותו מאז שהוא בן חודשיים! הוא היה בבית, ואני נהגתי לשחק איתו ולאהוב אותו. אנחנו חברים ממש טובים. עכשיו הוא בן עשר, או יותר נכון בן שבעים.
היה מפגש, כל אחד סיפר על משהו שהוא מפחד להתגעגע אליו. שחק סיפר על החבר שלו, שהוא נוהג לקחת אותו לכל מקום. לרוץ איתו לטייל איתו לישון לידו. הדבר שהוא הכי מפחד זה שיום אחד הוא כבר לא יהיה שם יותר. שהוא יצטרך להתרגל לישון לבד.
חשבתי על זה. גם פילטר מבוגר. הוא בריא כמו שור. נכון. תמיד יש את הפחד של המוות.
קורס מדצי"ם. חוויה שאני לא אשכח לעולם. עשרה ימים של ניתוק מוחלט מהסביבה החיצונית. עם החברות הכי טובות. כל אחת בחוג אחר אבל בערבים תמיד ישבנו יחד וצחקנו ובאמת הרגשתי שהן חברות שלי.
הגיע היום השמיני של הקורס. יום ביקור משפחות!
בכיתי מאושר, זה היה הגעגוע הראשון של חיי. הם מתקרבים ואני רואה את אחותי את אמא ואבא ואיתם קופסאות ענקיות מלאות אוכל של בית. האוכל בביתי הוא לא משהו, אבל אחרי שמונה ימים של אוכל תנועתי אני יודעת שאנחנו צריכים להעריך אוכל לא משנה עד כמה הוא מעורר בנו בחילה. צחקנו, אכלנו, הצטלמנו כי פעם ראשונה שאני עם חולצת תנועה. התרגשות.
אחרי יומיים נוספים של לכלוכים וחיוכים חזרתי הביתה.
אמא אמרה שיש הודעה חשובה ושעלינו להתרכז בפאטיו.
הבעיה אצל אמא זה שאף פעם אני לא יודעת מתי והאם המילה "חשובה" היא באמת מתאימה. אז לא דאגתי יותר מידי ויצאתי לפאטיו.
"בנות" אבא השתמש בקול הרציני שהוא משתמש בו רק בעבודה, "הלכנו עם פילטר לבדוק את בריאותו. לפילטר יש גידול בכבד. הוא סובל מזה מאוד, ולכן הוא מתחיל להיחלש. לא רצינו להודיע לך על זה בזמן המחנה כדי שזה לא יהרוס לך את המצב רוח."
זה הרס את המצב רוח.
כל יום הגידול היה גדל וגדל. אפשר היה ממש לראות את זה. הרגשתי את הכאב שלו. כל יום כל הזמן הייתי חושבת עליו. איך הוא מרגיש עכשיו… והוא לא יכול לבוא ולהגיד לי מה הוא מרגיש. וזה הרג אותי. הכי פחדתי להכניס אותו הביתה. לראות אותו. הוא היה מגיע אלי מתנשף וכבד וצולע. ובכל יום זה היה נראה רע יותר.
ויום אחד אבא אמר לנו שהוא חושב שהגיע הזמן להיפרד מפילטר. הוא סובל ולכן הדרך המוסרית ביותר היא להרדים אותו. וביום הזה עשיתי את הטעות הגרועה ביותר שעשיתי בחיי. לא נפרדתי ממנו. אני מתחרטת על זה עד היום.
אני עומדת מרחוק, רואה אותו נכנס למכונית בבכי… אני לא בוכה. אני לא אדם שרגיל לבכות.
וככל שניסיתי לא לבכות כאבו לי יותר העיניים. הן שרפו. אני לא הכרתי את התחושה הזאת קודם לכן. וברגע שכולם הסיתו את פניהם ממני, גל של דמעות שטף לי את הפנים. רצתי לחדר, סגרתי את הדלת. פילטר מת.