פחד שמתממש

זה בסדר.. זה בסדר..
לא, זה לא..
שוב ניסיתי,
שוב נכשלתי,
אני לא יכולה לשאת זאת,
ההרגשה שהורגת אותי באיטיות.
עשיתי את ההכי טוב שלי,
לא יכול להיות ש65 זה ה100 שלי!
אני מסרבת לקבל זאת!
בהודעה צבועה
שמאחלים לי דרך צלחה.
לא טוב לי איפה שאני נמצאת,
עשיתי הכל כדי להשתפר.
ושוב התאכזבתי מעצמי
אני מסוגלת לכל דבר.
כי אין שום דבר העומד בפני הרצון. לא?
רק הציון,
מספר שולי,
שמתייג אותי.
בעולם שלנו מי מסתכל באמת לבן אדם בעיניים?
בוחן אותו לפי מי שהוא?
זהו. הדמעות מציפות את עיניי
אני אפילו לא רואה בברור את האותיות במקלדת.
זה הכישלון,
הרגשה קשה,
קשה לי לשאת אותה…
פחד שמתממש
קשה לי לנשום,
אתם בטח לא תבינו..
דמעות יוצאות
הן מלוחות,
מתארות את הרגשתי.
עכשיו אני נזכרת למה אני אף פעם לא מנסה.
בגלל רגעים כאלו.
לא נוגעים בתנור חם אחרי שנכווים ממנו.
ואחרי שהכוויה מגלידה אני שוכחת וחוזרת לאותה אש ושוב נשרפת.
זה מכאיב לי שוב ושוב באותו מקום.
זה סודק אותי
הקיר נשבר,
אני לא מסוגלת יותר.
לראות כשלונות
לנסות ולנסות,
והכל,
הכל לשווא.
ואם לא הייתי עושה כלום
זה לא היה משנה,
אבל עשיתי,
אבל ניסיתי,
אבל נכשלתי,
אני לא טובה מספיק,
לא בשבילי ,
לא בשבילם.
כמו זכוכית דקיקה,
נשברת,
מתפרקת,
נפלתי,
אני לא רוצה עזרה לקום,
אני חושבת שאני יכולה לבד,
לא, אני לא..
הפחד הכי גדול שלי
הפחד שהתממש.