פחד מהצלחה

אמא שלי אומרת לכבות את השטויות האלה.
וכשהיא אומרת שטויות, היא מתכוונת לסדרה החדשה שהחלטתי להישאב אליה.
היא טוענת שכל ה'שטויות' האלה לא עושות טוב לנפש. היא מדברת על המתח, האהבה הרעילה, הדרמה, הPTSD..
כל הדברים הכיפיים.
היא אומרת שאני האחרונה שצריכה את זה.
ואין לי כוח אליה. והיא מצליחה להצחיק אותי.
אני כבר שבורה מבפנים וזאת הסיבה היחידה שאני מתחברת לשבורים האלה.
אני לא מרגישה טוב. היא אומרת לי ללכת לישון, כאילו אני שוב אותה ילדה בתיכון, שלחצה על כל כפתורי ההרס העצמי בחדר הסמוך לחדר השינה שלהם.
היא לא ידעה אז. היום היא יודעת.
אבל זה לא משנה.
הרוטינה והשגרה משכיחות דברים.
אז היא לא זוכרת שאני כבר שבורה.
על פניו הכל נראה סבבה, כנראה. בטח כשאני בטרנינג המדהים שקניתי לאחרונה. סתם כי בא לי לפנק את עצמי.
קיבלתי קידום ועל פניו הכל נראה מדהים.
ואני רק מתפללת שאני לא אדפוק אותו.
לא אדפוק עם ההרס העצמי הזה, שמקשה עליי ללכת לישון בשעה סבירה.
לא. רק שלא ידפוק אותי.
אני פונה לאלו-הים. בבקשה עזור לי. אני לא כל כך מצליחה לדובב את מה שאני מרגישה. אז מבקשת ממך רק את זה, עזור לי.
אמא כבר הולכת לישון, והממחטות ליד המיטה שלי נערמות.
אני מקבלת קידום ונעשית חולה.
פחד מהצלחה, מישהו?
וזה לא משנה כמה ירדתי לשְּׁאוֹל בשביל לחזור ולספר איך היה שם, אני עדיין מוצאת את עצמי מפלרטטת איתו מחדש ובחזרה. כאילו אני לא יודעת כמה חשוך שם.
אבל אני יודעת.
וזה קצת מנחם אותי.
הידיעה. השליטה. כמה שזה דפוק.
אני מצליחה לעשות בחירות טובות פעם בכמה זמן. לפעמים אני שומרת על רצף. ואז, אולי שוב מתוך הפחד להצליח, אני חוזרת בחזרה. אל סדרת העונשים שלי.
למה אני מרגישה צורך להעניש את עצמי?
אני חושבת שיש סיבה.
ויש לה שם.
ויש ארכיון שלם שמסביר אודותיה.
אבל אני לא רוצה לדעת.
או אולי אני כן. מאוד.
אולי.
בינתיים משאירה את זה ככה. מכבה את המסך כמו ילדה טובה. אבל לא הולכת לישון. לא. הַשְּׁאוֹל מחכה. אני והטרנינג רק התחלנו את היום.