פה וגם לא יעלם

אני יודע שחשבת שנעלמתי, אני יודע שלא ראית אותי הרבה זמן, אבל כן, אני עוד פה, אני קיים בתוכך, לא באמת התפוגגתי מתוך החיים שלך, זו הייתה רק העלמות קצרה, התפוגגות חסרת משמעות לעניין מהות האישיות שלך אסף, אתה עדיין מורכב גם מן החלק שלי, ואני עדיין פה אסף. נכון שאתה לא השתמשת בי ולא כתבת כבר הרבה זמן, אבל זה לא אומר שאני כבר לא קיים ובר שימוש, הרי תראה, אתה משתמש בי עכשיו, אני עודני אותו חלק שאתה נהנה לשחק בו ולמשש את אופיו וביצועיו מתי שמתחשק לך. אז מתוך ההנחה שאני עודני קיים ולא איעלם לזמן הארוך, דהיינו לתמיד, אבל מה זה לתמיד אתה תשאל ואני אשיב לך שלעניין קיום החלק הזה של האופי בך בוא ונשכח לרגע את ההגדרה של המילה לתמיד ונדמיין ונצא מתוך נקודת הנחה שהשתמשתי במילה או הסבר אחר כגון – לכל חייך. מתי באים דברי האמת ? כשהרצון לספר קיים, ומהו הרצון הזה לספר, מאיפה הוא מגיע ? האם הוא מגיע מתוך הידידות שנרקמת בין שני גופים שונים? ואם אדם מספר לעצמו, האם הוא מגדיר חלק בו כשייך לגוף אחר ולא שלו, כלומר מאמין באמת ובתמים שיש בו פיצול אישיות? אני רוצה ללכת על החול, לדרוך על החומר הרך שיתפורר ברגליי הגדולות, יחמם וישרוף אצבעותיי תוך שאנוס ואברח לאזורים חמים יותר, אני רוצה להמשיך ללכת על החוף הנקי בדיוק בקו המעבר בין הצהוב לחום, בין הרטוב ליבש וחם, שיכאב וישרוף לי המעבר בין הטמפרטורות כדי שאהיה בטוח שאני שם מהלך על החוף, והרגשות של השקט אינם קיימים רק בדמיון שלי, ההפסקה מהלך העולם היא אמיתית ולא רק זה אלא שהיא נמצאת ממש כאן, כי הנה אני על החוף במציאות הזו שהוכחה עם הפידבק הכואב ששודר מהקרקע שהשתנתה פה, ומה זה פה, הרי כפי שאמרתי אני על החוף ואני רוצה להיות לרגע משהו אחר, להיעלם בתוך הסיפור שבניתי באזור הגיאוגרפי היבש-רטוב. אני רוצה לספר על עצמי שאני ילדה קטנה בשם נעמי כדי להתנתק מן המציאות, על מנת להרגיש לרגע איזו נעמי הייתי רוצה להיות, ואני מחליט שזה לא מספיק לי הרגע הקצר, אז אני מוסיף לעצמי גם שיער שחור וחלק, תספורת חדשה שמשאירה אותי עם שיער עד הכתפיים ולא יותר, עיניים ירוקות וקטנות שלא מבינות דבר מן החיים מלבד התמימות הפשוטה, כי זו ההמלטות שלי לדמות אחרת ומגיע לי לכמה רגעים ליצור אחת שלא מתעסקת בדברים המסובכים של החיים, אז אני מוסיף לה ידיים ארוכות וגם רגליים של מתעמלת קרקע על מנת שתזכיר לי את הגובה שלי, הרי קווי הדמיון חשובים למשחק האשליה שאני בונה לי פה, ומה עוד צריך לבחור לה כדי להיעלם לתוך עולמה, אני חושב לי מעט ומחליט בזריזות שהגיע העת להעניק לה גם שם משפחה וצבע עור, צנעני אבחר לה שיהיה לה לשם משפחתה, ובהתאם לגזענות שאני מפגין כלפי עצמי בעודי יוצר את היותי נעמי צנעני אני גם בוחר לי צבע עור שחום שכבר הספיק אף בגילי הצעיר, 8 הוא יהיה, לספוג מעט שיזוף מן השמש שנמצאת משמאלי, ואם כבר נכנסתי לדמות ואני באמת נעמי צנעני, אז מותר לי לספר על עצמי שאני אוהבת לשחק בארמונות בחול עם חלזונות, ואני הולכת על החוף כי אני רוצה לכבוש את כל האזור שמתנגש עם הים, באלי שהמים הטבעיים יהיו שייכים לי ולא לאף אדם אחר, וכדי שאכבוש את כל השטח אני לוקחת לי את הכף מפלסטיק ומתחילה לחפור בחול, מוציאה מן הקרקע כף גדושה ומניחה את החול בצד, בערמה שגדלה עוד ועוד, עד שהבור שיצרתי מספיק עמוק כדי להכניס אחת מרגליי, ואני כל כך אוהבת את הבנייה שאני מתכננת לי, כך שאני מתחילה להרגיש פרפרים של התרגשות עולים בגופי מעצם המחשבה על הארמון שיקום פה, אז אני קמה וצועדת חזרה לכיוון קו המים ותוך כדי מתלהבת מן הגלים ששוצפים וקוצפים את החוף, ולכן אני מרגישה מחויבת להתקרב ולגעת בהם מעט, לחוש את המים שמתנגשים ומתגלים בצבעם הלבן, ואני נרטבת בגופי ונכנסת פנימה בשחיית פרפר שלמדתי לאחרונה מניעה ומזיזה את המים בתנועות עגולות ומהנות כמו מערבבת בתוך סיר מרק, בוחשת עם כף עץ את תנועות הפרפר שמניעה אותי במים, ואני מרגישה בבית כשאני טובלת את ראשי פנימה לתוך הים, וזו רק אני שנעלמתי בדמות הקטנה שנמצאת במעמקי הים התיכון ללא כל רחש אחר, חוץ מהמאוורר שמפריע לי להמשיך את הניתוק שלי מהמיטה, ולרגע אני מרגיש שזהו יצאתי מתוך העולם אחר ואין כל מוצא מלבד לסגור את המחשב, אז אני מקליד עוד כמה מילים בודדות וסוגר אותו.