פה בשביל המוזיקה

"וכמובן גם שהיא לא מתקשרת איתנו ולא מסכימה להיפגש יותר עם הפסיכולוגית…" אני יושבת בחדר, שלובת ידיים, העצבים רוטטים וכפות הידיים מזיעות, המילים נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה. אימי והפסיכיאטר מדברים עליי כאילו אני לא נמצאת חצי סנטים לידם. ואז מפנים אליי את המבט, מצפים שאני אגיב. בתגובה הם מקבלים ממני משיכת כתפיים ומבט אטום שמשקף בבהירות את הניגוד שלי לשתף פעולה. אני יוצאת מהחדר בבקשת אמא, מתיישבת על הספסל ומחייכת בהקלה. אני לבד, סופסוף לבד. אני מוציאה את הפלאפון ואת האוזניות ופתאום הכל נהיה ורוד. האנשים המדכאים בפיג'מות התואמות נעלמים לכמה דקות מעיניי, הביתנים ה"מזמינים", האחיות בחלוקים לבנים שנועצות בי מבט ומרכלות, על הזקן המבולבל חולה האלצהיימר, שרק רוצה שיעזבו אותו. בדיוק כמוני. והמוזיקה.. המוזיקה שאני שומעת.. עוצרת את כל המחשבות ה"אובדניות", את כל הימים הנוראיים שאני עוברת, את ה"דיכאון", את הכל. המוזיקה עוצרת את העולם. ולמשך כמה דקות המסיכה יורדת, ואני נותנת לכמה דמעות בודדות לזלוג במורד לחיי. המוזיקה הזאת, שמחזיקה אותי בעולם הזה, מה הייתי עושה בלעדיה ? השירים מתנגנים לי חזק באוזן, קוראים תיגר על כל מי שינסה להרחיק אותי מהקצב. למשך כמה רגעים אין שכל, אין דאגות. ואז, אז 'היא' יוצאת, האישה שאני קוראת לה אמא, בעיניים עצובות וחצי דומעות, מלווה בפסיכיאטר שמושיט לה טישו. הם מביטים בי. ושוב אני נאנחת, מסרבת לעזרתה של אימי, קמה מהכיסא והולכת עם ידיים בכיסי הסוודר הענקיים שלי, הולכת דרך השביל המוכר עד כאב, הרחק הרחק מהמקום הזה. מהמקום הרע הזה. אני נכנסת לאוטו, מתעלמת לחלוטין מבכייה של אימי. ואז, האוטו שב לחיים. ואנחנו נוסעות. השלט של בית החולים מתרחק מאיתנו לאט לאט. היי שלום שלוותה, אני לא אתגעגע.