פגמים

ההחלטות לאהוב את עצמי, אף פעם לא הרגישו לי טבעיות במיוחד. לטפל ולדאוג למישהו אחר – זה היה מובן מאליו. לתת מעצמך למישהו אחר, זה היה נותן לי איזו תחושת ערך שאף פעם לא הייתה לי, והייתי צריך אותה. הייתי צריך את הבן אדם שזקוק לי. הייתי צריך אותו תלותי ושבור, כדי לגרום לי להרגיש שלם יותר.
בגלל זה ההחלטה ללכת לבד לים היה בה משהו לא טבעי, שלא הצלחתי להתחבר אליה. רציתי לקחת את הילדים, אבל הם כן רוצים או לא רוצים, ומוקדם להם, וזה קשה, אבל הייתי עושה את זה בשבילם. הייתי מוכן ללכת לים וכנראה לא להנות כדי לנסות לגרום להם להנות. זה מוכר לי. לסבול כדי שמישהו אחר יהיה לו אולי טוב. בזכותי. להקריב עוד קצת מעצמי.

ורציתי ללכת לים. רציתי לראות אותו שוב. זה היה בכלל חבר מהעבודה ששאל אותי, אז למה אתה לא הולך לבד? יש לך שבת בלי הילדים, לך לבד. בעצמי לא חשבתי על זה, וזה היה כל-כך הגיוני וכל-כך ברור, שהמחשבה הזו הצליחה להלחיץ אותי. לעשות משהו שאני אוהב בשביל עצמי.
זה לא שזה מאה אחוז, אני מתכוון, שבא לי להיות בים עם מישהו שאני אוהב, בא לי להיות בחיים האלה עם מישהו שאני אוהב, מישהו שאני מרגיש שאוהב אותי, וכמעט הצעתי לך לבוא איתי, אבל רציתי להגיע מוקדם ופתאום חשבתי שאם לא תתעוררי או תתעכבי מאיזו סיבה או שאולי בכלל באותו יום תשני את דעתך, ולא רציתי להתאכזב, ולא רציתי להרגיש איזו טינה כלפייך. רק רציתי לאפשר לעצמי לאהוב אותי. זה כל כך מוזר כמה שזה לא טבעי עבורי. כמו בן אדם זר, שמנסה לאחוז לי את היד.

הגעתי לים מוקדם כמו שתכננתי. זה מדהים כמה פעמים יצאתי מהדלת וחזרתי הביתה כי שכחתי דברים. הרבה זמן לא הלכתי לים. זה מוזר שאף פעם לא הלכתי לבד? כשהייתי נשוי, לא דמיינתי בכלל ללכת לבד. וגם אז בקושי הלכתי. זה היה קצת כמו יחסי המין, מצאתי את עצמי מוותר על הדברים שאני אוהב בתוך מערכת היחסים הזו. מוותר על עצמי. הצטיינתי בלוותר על עצמי. לצאת משם אולי היה הדבר הכי גדול שעשיתי עבור עצמי. באותו רגע זה הרגיש כמו הפעם הכי משמעותית שאמרתי לעצמי שאני אוהב אותי. שאני לא מוכן לוותר עלי.

הים היה שם – הוא תמיד שם. מזג אויר של בוקר, אוגוסט וחם, אבל הבוקר היה נעים. המצילים פרסו כבר את הדגלים השחורים, אבל הים נראה מזמין. הזרמים החזקים היו מתחת לפני השטח, מעל היו גלים, והם היו מזמינים. אותם גלים שכל כך אהבתי כילד, הגלים שנתתי להם לערסל אותי, לשאת אותי למעלה ואז למטה. הים יודע לעטוף אותך ולחבק. הוא משחק איתך, זורק אותך החוצה, ואז שוב מושך אותך פנימה, כאילו הייתי הילד והוא המבוגר. ואולי מאהבת? זה מבלבל. אין בו את הבטחון של מבוגר, אבל גם אין בו את הקנאה של מאהבת. הים מעניק את האהבה הזו לכולם ועדיין מצליח לגרום לך להרגיש מיוחד. אולי הוא פשוט גורם למשהו בך לאהוב את עצמך. אני לא יודע.

נכנסתי לאט למים. שוב הגלים הודפים אותי קצת החוצה, אבל המים נעימים ומזמינים אותי להכנס, ואני בא אליהם כמו שבאים אל אישה, כמו שבאים אל חיבוק אוהב נכנס עוד פנימה ועוד, עד שאני מוצא נקודה שכל הגוף בפנים, עד הצוואר. הים מזיז אותי עכשיו. למעלה, למטה, קדימה, אחורה. אנחנו שוב יחד, עושים אהבה. ואני מסתכל על כל האנשים שמסביב והם כבר לא שמנים או זקנים או קרחים או שעירים. הם כולם יפים ונטולי פגמים. הם כולם טובים. ואני לא מבין מאיפה כל האהבה הזו אליהם מגיעה עכשיו, כי לפני רגע, בחוץ, זכרתי שהם היו כולם פגומים וקטנוניים ועכשיו פתאום כולנו שלמים. כולנו יצירי האל שנבראנו בצלמו. כולנו שלמים פתאום.
אני מרגיש אהוב. הים עוטף אותי בשקט. בשתיקה. בצליל מרגיע של גלים מתנפצים לקצף. אני קצף של גלים עכשיו, יפה כמו שאף פעם לא הייתי.

אני יוצא החוצה. לוקח את הכפכפים ביד ומתחיל לטייל לאורך החוף, ואני רוצה להמשיך ללכת ככה לנצח ולהגיע למקומות שאף פעם לא ביקרתי בהם. אני מגיע למקום שיש בו מרבץ קטן של צדפים וחלוקי נחל ואני רוצה להביא לך מתנה. אני מחפש צדף יפה. אחד שלם בלי פגמים, ואז אני נזכר בפגמים שלי. אני מבין שגם אני עדיין מחפש את היופי הזה החיצוני, את השלמות הזו, ואני חושב איך כולם מחפשים את הצדף השלם וזה גורם לי לאהוב את השבורים פתאום, ובכל זאת אני מחפש לך אחד יפה. אני רוצה לתת לך משהו יפה. ואני לוקח גם חלוק נחל אחד אפור וחלק, ואני חושב איך פעם הוא היה אבן מחוספסת עם שפיצים חדים והים לאט לאט הסיר ממנה את כל אותם חודים, כל אותם מקומות כואבים והפך אותה לחלקה.

אחר כך אני חושב לעצמי שזה מה שהוא עשה עבורי, הרי איך עוד יכולתי פתאום לאהוב את כולם?!

אני מרגיש טוב עכשיו. אני מוכן לחזור.

החיבוק שלך בערב, הוא מזכיר לי עכשיו את הים, ואני מתגעגע אליו. מתגעגע לשקט שהוא נותן לי. אבל את לא כמו הים, כי הים הוא לא משלם את המחיר הכבד של הפגמים שלי. של כולנו. הוא פשוט שם כל פעם מחדש, ואתה יכול לבוא אליו וללכת מתי שתרצה.