פגיעה

אתה נפגע. כמה פעמים בחיים שלך. אם זה בגן, שילד דחף אותך לאדמה, אם זו אחת מהחברות הצבועות האלו שיש ביסודי שמתחילה להפיץ עלייך שמועות מגעילות, אם זה שברון הלב הראשון שלך ואם זה חבר טוב שעוזב אותך ומשאיר אותך לבד. אתה נפגע, ולא מת מזה, זה מחשל אותך. נותן לך להגיד את המשפט 'אני את זה עברתי, שרדתי, ואני עדיין פה בחיים', אם זו מבחינה נפשית או פיזית. בשלב מסוים בחיים, לא אכפת לך מהילד מהגן, או מהחברה המגעילה ביסודי. במקרה של הגן, עובר יום יומיים עד שאתה שוכח ולא אכפת לך מזה יותר. ביסודי, אולי חודש חודשיים לכל היותר. בשיברון לב אם אתה חזק, אולי חודש וקצת או מספר חודשים, כי גם אם יש לך בן זוג חדש שבוע אחרי מה שעברת, זה לא אומר שהתגברת כל כך מהר. ומה עושים עם חבר טוב? הוא תמיד נשאר בתודעה. לא משנה כמה זמן הייתם חברים ולא משנה כמה זמן אתם כבר לא חברים יותר. כי תמיד יש דברים שזוכרים מחברים, גם את הטובים וגם את הרעים. אבל מה עושים שהשיברון לב הראשון שלך היה גם החבר הטוב שלך? מנסים לחיות, להישאר מעל קו המים, לא לצלול למוות הבטוח בתוך הים. זה מה שקורה בדרך כלל בשלב הראשון. אתה משחק אותה כאילו הכל בסדר, הכל טוב. את השחקנית המצטיינת של השנה, למרות שאת לא במגמת תאטרון בכלל. אף אחד לא יודע על זה. את משותקת מתוך הפחד שיגלו, או יגידו 'אמרתי לך!'. זה קשה לשרוד מעל קו המים, המים נראים כל כך מזמינים ולוחשים לך שתבוא, יהיה כיף, נורא יפה שם למטה, אבל לא. את נאבקת בכל שארית כוחותיך מבחוץ, ומתפרקת אט אט מבפנים. את מנסה להיזכר שכבר פעם הרגשת משהו לX, בן אחר, והיה לך קשה גם אז, אבל זה כבר עבר והיום את מסתכלת עליו באי אכפתיות מוחלטת. זה לא עוזר. אחר כך את מתרחקת טיפה, מנסה להכיר אנשים חדשים, לנסות להרגיש משהו חדש למישהו אחר, לנסות לחבב. מבחוץ זה מצליח, את מתחילה עם בנים והם לא מתנגדים, אבל מבפנים את מרגישה שזה פשוט לא זה. מה עוד נשאר לך? את לא מרוצה מהתחושה הזו שאת לא יכולה להתחיל לחבב מישהו מחדש, להיפתח ולהסיר את המגננות שחוסמות את דרכי הבנים לליבך. את כבר חוששת שאולי אף פעם לא תוכלי להרגיש משהו לבן אי פעם, תוהה אם את פשוט נוטה לצד השני, אבל בתוך תוכך את יודעת שלא. בעקבות זה, את מחליטה בצעד גדול ומפחיד שמי כבר צריך בנים, הרי כבר הסתדרת כמה שנים טובות בלעדיהם לא? זה מסתדר לזמן קצר, את פורחת. עם הרבה יותר ביטחון עצמי, פנייך מאירות מאור שמש, ואת כבר לא השחקנית שמשחקת ע"פ מונולוג אחד בודד. למרות כל האופוריה שסובבת את ההילה שסביבך, את מרגישה שמשהו חסר, חלק שלא הושלם בפאזל. לאחר מאמצים רבים את מגלה שזה הרגש של האהבה, שהתעלמת מנוכחותו במשך זמן לא מועט. הוא רצה לצאת אל אוויר העולם. אבל זה קשה. את שוב פעם מנסה, הבנים שוב לא מתנגדים, ואת מגלה ששערי ליבך נפתחו קצת. הם הרגישו בטוחים מספיק להוריד את חלק מהמגננות, ובדרך להוריד את רובן. אמנם לא קורה משהו דרסטי מיד, את מגלה שלחזור לכושר הטבעי שלך אחרי כמה זמן שלא התאמנת זה קשה, ותמיד ההתחלה קשה. תוך כדי את מבינה מה שהיית צריכה להבין כבר כמה חודשים קודם לכן, שהוא לא שווה את היחס שלך, בגלל שהוא כנראה כבר ממזמן במקום אחר וזמן אחר משלך. וזה בסדר. את מגלה להפתעתך, למרות שאת רואה אותו, הוא נהיה כבר כמו X בשבילך, עוד מישהו, בן רנדומלי וסתמי, מהמקום בו את לומדת שכנראה לא תדברי איתו בהפסקות. וזה בסדר, ככה זה צריך להיות. אולי הוא כבר עשה זאת ממזמן ואת בפיגור. אבל החיים אינם מרוץ, הם מתנהלים לפי הקצב שלך. יש דברים שהולכים לך יותר מהר ויש כאלו שפחות. כל אדם הוא שונה במהירויות שלו וזה ממש בסדר. שוב עור פנייך קורן משמחה, את לא נאבקת יותר עם הצלילה במים, כי את כבר למדת לשחות את הדרך חזרה לחוף, יש דברים אחרים שמעסיקים אותך, ואת מרגישה טוב יותר מתמיד. אולי עכשיו יפגעו בי דברים אחרים, בין אם זה מכה בזרת של הרגל או עוד עיזבון של חבר, אבל אני כבר יכולה להגיד לאנשים 'אני את זה עברתי, שרדתי, ואני עדיין פה בחיים'.