עתיד טוב יותר

חשבתי שלהרגיש ככה זה לגיטימי.
חשבתי שזה נורמלי לבכות כל בוקר בדרך לבית הספר
חשבתי שזה הגיוני לעצור בשירותים בדרך לכיתה בשביל לנגב את הדמעות
חשבתי שזה בסדר להרגיש כל כך לבד
חשבתי שבכל בית ספר ובכל מקום זה יהיה ככה – כי אלו החיים.
איבדתי תקווה בשמחה ובאושר, הדברים שאפיינו אותי לאורך כל חיי.

אז תנו לי לספר לכם משהו – זה לא לגיטימי, זה לא הגיוני וזה לא חייב להיות ככה.
היום בפעם הראשונה קמתי בבוקר בחיוך
היום בפעם הראשונה הרגשתי נאהבת
היום בפעם הראשונה הרגשתי שייכת.
שייכת למקום הזה.
ואני אלחם את המלחמות שלי, כי בשנה הבאה אני לא חוזרת למקום הנורא שלמדתי בו.
אני מתחילה התחלה חדשה ומחכה לספטמבר – שם אני אמשיך את מה שהתחלתי היום.
משנה הבאה אני אקום מחויכת בבוקר ואירדם מחויכת בלילה.
ועד אז אני אסבול לי בשקט בכיתה הקטנה, אראה את הפנים הנפולות של התלמידים
ואשמח לי שמחה קטנה בשקט בלב, כי אני יודעת שלשם אני לא חוזרת.

המקום שלי הוא בטבע
המקום שלי הוא מתחת לעץ
המקום שלי הוא מקום מקבל, חם ואוהב
המקום שלי מלא באנשים מאושרים ונחמדים
המקום שלי הוא שם. לא איפה שעברתי את השנה.
ואני עוד אחזור.