עקבות

מעולם לא אהבתי בני אדם.
אכזריים, מטופשים, מכוערים והכי גרוע, ארציים.
בני האדם לא ידעו לעוף.
הרגשתי נעלה מהם, צחור, נקי. אני ידעתי לעוף, ואהבתי את זה. אהבתי את זה בכל ליבי, לא היה דבר בעולם שיכל לגרום לי אושר רב יותר מההרגשה הפשוטה של הנסיקה שלוותה תמיד בחוסר הגבולות הנורא ההוא, המשתק. אלו היו חיי. הייתי יונה פשוטה, הייתי שמיים.
במסעותי הרבים נחתתי פעם ליד ברזייה בחצר בית יתומים "לבנים בלבד" מהסוג שהיה נפוץ מאוד בימים ההם עם כל המדים, והמשמעת והמכות. מן פנימייה כזו שהיית יושב ותוהה מדוע נעדר ממנו השלט המתבקש "בית כלא לקטינים בלבד". בתקופה ההיא לחוק לא הייתה כל משמעות, אנשים עשו כטוב בעיניהם, הרוע שלט בכל פינה, האכזריות הייתה לחם חוקם של בעלי הכוח וההשפעה.
החצר הייתה ריקה מאדם. כמעט. מאחורי הברזייה ליד עץ אשוח ענק שניכר היה שעליו כמלו מזה שנים ישב ילד קטן וכתב….וכתב….וכתב. המראה היה כ"כ לא שגרתי כיוון שהכתיבה היתה אסורה בתחלית האיסור. היה זה החוק היחיד שהממשלה אכפה, ובמשנה תוקף. על חטא שכזה לא היתה מחילה. הדבר לא היה תמוה כלל, היא פחדה, ובצדק, שאנשים יחתרו תחת המשטר הרופס וע"כ החליטה למנוע זאת בצורה הפשוטה ביותר, היא עקרה את השורשים. לא היו עיתונים, כתבי עט, עפרונות, דפים, ספרים, הגיגים. מתוקף היותי סקרן בלתי נלאה מיהרתי להתעופף על ענף ולהציץ במחברתו. (אם אפשר לקרא "מחברת" לצרור עלי גפן גדולים שהיו מאוגדים במרושל ע"י חוט שחור). המחברת הייתה מקומטת מאוד מלאה שורות צפופות בכתב יד קטן ונקי, ובדיו אדום ונוקב, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מהיכן השיג אחד כזה. לא היו מחיקות במחברת, לא היו קשקושים. הילד כתב, סתם כך. אפילו לא שיר או פואמה. הוא כתב את שירתה של הרוח, את קינתו של העץ. הוא כתב את שיממון הברזייה ואת אינספור הצווחות שנספגו בקירות הבניין.
הילד לא חייך, הוא בכה. הילד היה מאושר.
אפילו אני, על כל חושי הדקים, לא שמתי לב כאשר התקרב האיש אל הילד ההוא. האיש לא נראה מאיים כלל, כנראה אחד מעובדי בית היתומים. הוא הביט בילד במן חמלה כזו, כאילו מתאבל על מה שהיה חייב לעשות. "אריק, עברת על הכללים" הילד הביט "אני יודע". "אני חייב להעניש אותך עכשיו אריק" נאנח האיש בשלווה מצמררת. "זה בסדר, אני יודע". האיש המתין רגע, אח"כ ניגש, לקח את המחברת, שפך את הדיו המרהיב, ליטף את לחיו, והלך. ידעתי שאין סיכוי שימצא עוד דיו בארץ הזו, והנחתי שלא תנתן לו עוד גישה לעלי הגפן.
הילד חייך, הוא לא בכה. הילד היה אומלל.
עפתי לי משם.
הפעם הבאה שפגשתי את הילד הייתה לאחר שלושים שנה…