עפו ברוח

האוויר כבד פתאום, וכבר קשה לי לנשום. הסמיכות מרחפת סביבי כמו שמיכה שאמורה להגן עליי מפני שריפה, אך היא עצמה מלאה בקרעים, נותנת לעשן לחלחל פנימה.

הכל כאילו עף ברוח, התנדף. הזיכרונות, המשמעות לשגרה, האהבה.

האוויר כבד פתאום, ואני נחנקת. הידיים שלי מלטפות את האוויר- לאט, בנועם, בזהירות, שלא להעיר אותך משנתך, הרי אתה רק ישן, נכון?
כל כך רחוק אבל גם כל כך קרוב, וזה אף פעם לא היה קשה כמו עכשיו.
אני רואה אותך, אני יודעת שאני כן, אתה ממש שם- מתהפך מצד לצד, מסתכל עליי- אבל לא, אתה לא באמת שם. המוח שלי משחק איתי, מראה לי את מה שאני רוצה יותר מכל.
אותך.
השנים שהיו לנו ביחד לא יוכלו להימחק על ידי כמה ימים, ובינתיים גם לא על ידי כמה חודשים, אז אני צריכה שתגיד לי מתי, כי הייתי מאוהבת בך עד הרגע האחרון, ואני עדיין גם עכשיו, והכאב שאני מרגישה חותך אותי. משגע אותי. מתעתע בי.

האוויר כבד פתאום. נשימות. החדר ריק. הפריטים היחידים שנותרו ממך מאוחסנים בתוך קופסא.

כבר כתבתי ומחקתי את כל מה שהיה לי לומר, שוב ושוב, ללא הפסקה. אני רק מקווה שמילותיי עפו ברוח עד אליך. לאוזניך.