עמוק הוא גם הכי פשוט.

הכי פשוט הוא גם הכי עמוק.
ואני תוהה אם העומק; הוא זה שמביא לפשטות.
כשאתה צולל עמוק. והרעשים נכבים.
והכל שקט כל כך.
הכל טבעי.
בלי יומרה של השכל. בלי התקוממות האגו.
חופשי. עמוק.
מתקלפת עוד שכבה. למי שניסה. למי שהעז לנסות.
כי צריך הרבה אומץ לא להתאמץ.
צריך הרבה תעוזה לחוות כאב.
לנשום. ולו רק למען עצמך.
לצלול עמוק ולגלות עולם פשוט כל כך.
עולם של שמיים. עולם של נהרות.
עולם של צבעים. עולם של מחולות.
בו כולם מתרוצצים בהרמוניה,
הכאב. השמחה. והצחוק.

הכי עמוק הוא גם הכי פשוט.
כשהגעת ללב ליבו של העניין וכבר לא היית צריך לשאול.
הכל שקט כל כך. ואתה מבין. בלי שהבנת דבר.
התשובה נעשית שולית מול אותה החוויה.
חווית הקרבה. חווית האיבוד שליטה.
של למצוא שקט בעולם כה מרעיש. למצוא יופי במקומות כואבים.
לנשום אוויר, כשהחרדה נעלמת.
ולראות.
להצליח לראות באמת.
אותך, את הבריות.
את הנוכחות שלו.
בכל דבר.
המכאיב, המחייה. הממית.
לראות את השביל שלך ולראות אור, גם אם אתה הולך בחשכה.
והשביל, בדיוק כמוך, לא תמיד משורטט, לא תמיד מיושר. גם לו יש קוצים בשוליו, לפעמים מוביל אל הים, לפעמים אל דרך אחרת.
כי נקודת הסיום איננה חשובה כמו נקודת ההתחלה. נקודת הסיום היא רק נקודה, בעוד הדרך היא המרחב, החירות והזמן.
ואתה. חשוב יותר מכל ציפייה. חשוב יותר מכל מטרה.
כי בך, נוכחות אלוקית בעצמה.

אז הכי פשוט הוא גם הכי עמוק.
והאין כל מסע מתחיל בכאב?
הלידה. התשובה. הצמיחה?
עוד תגיע לרוויה.
תגיע למים חיים.
אם תסכים לצלול אל תוך המעמקים.