על נעורים וזיקנה
נעורים (אם זה רק היה ניתן הייתי שב להיות נער)
בפגישת מחזור של הכיתה שלי, אחרי חמישים שנה, הזדמן לי לפגוש מישהו, שהייתי אמנם לא חבר שלו ממש, אבל הייתה ביננו כימיה ואפשר לומר שחיבבנו זה את זה. הפגישה אתו, בתור מבוגר, הייתה אכזבה בשבילי. שכן זכרתי אותו בתור נער מקסים, שממש שבה את לבי. פתאום הבנתי כיצד אנו, בתור ילדים, אוצרים בתוכנו את הפוטנציאל הגדול שלנו, להפוך לאנשים נפלאים. אבל עם ההתבגרות, אילוצי החיים, הופכים אותנו לטיפוסים חומרניים, חסרי מעוף ומי שלא הצליח לממש את התשוקות שלו, גם יכול להיחשב ביש מזל…
גם תשוקות הילדות, מתחלפות עם השנים, לשאיפות המבוגר. בתור ילד ברומניה, התשוקה שלי הכי גדולה, הייתה להיות רועה צאן. הייתי מוקסם מהסרטים בנושא, שבו רועה הצאן היה משוטט עם העדר ועם החליל שלו שולט בעדר. זה ממש החלום שלי היה, להיות מה שאחר כך, הבנתי שהוא לא מקצוע נערץ בדיוק… הערצתי את הילד הבעייתי של הכיתה, שנשאר שנה באותה הכיתה, בגלל שהיה חזק וגבר על כולם. הוא הפך לחבר שלי וסיפר לי סיפורים מופלאים על מה שקורה אתו. סיפורים על רוחות ושדים שהוא נתקל בהם… כשעליתי לארץ הוא, שהיה ממשפחה מרובת ילדים וקשת יום, של אנשים פשוטים, ביקש ממני לכתוב לו. הוא הבין כנראה, מה שאני בכלל לא ידעתי, שבישראל טוב יותר. אני הפכתי בשבילו לגיבור נערץ.
כמובן קל לראות את הגיבנת של האחר, ואיש לא רואה את הגיבנת שלו. אבל עדיין, ההרגשה הזאת כשראיתי את הנער/חבר שהערצתי, בתור מבוגר כל כך אפור ורגיל, היה בשבילי גילוי עוצמתי מאוד. כל חיינו אנו נאבקים בין הישרדות, להגשמה עצמית. בין אילוצי חיים, לשאיפות שהיו לנו בתור ילדים, לבלוט ולהפוך לגיבורים שרצינו להיות. כולנו זקוקים לגיבור, לסופרמן, שיצליח בחיים ויהפוך את מה שחלם. אבל לצערי, רבים לא מגיעים אפילו קרוב לכך. יש אפילו שמצליחים מאוד בקריירה, בעבודה, אבל לא מרגישים שהגיעו למקום שרצו להגיע.
בסופו של דבר, כולנו נשמות אלוהיות, בעלות עוצמה כבירה, שנועדו להפוך לאנשים הכי טובם שאי פעם שאפו להיות. זאת שאיפת הנשמה, שרוצה להתעלות ולגלות את הבורא שכביר שבתוכה. אבל לצערי, רבים נאלצים לוותר על החלום.
ואני חושב, שעדיף לוותר על הצלחה, על קריירה ועל עושר, למען הגשמת שאיפות הנשמה וכך, אחרי שנמות, נוכל להגיע לעולם הבא, עם הרגשת סיפוק של הגשמה עצמית. אומרים שאין אדם שאין לו שעה. כל אחד חווה פעם את ההרגשה העילאית הזאת, של פלא הבריאה, של הישגים נפלאים, מעל ומעבר. להיות קצת כמו אליל! אבל מעטים בלבד, לצערי מעטים מאוד, הצליחו באמת להשיג את מה שחלמו להיות!
זיקנה (אוי זיקנה זיקנה, את קשה, זיקנה היא בגדים כבדים, כמה להתפטר מהן היינו רוצים)
הוא בן 80. הוא, חבר שלי, לא חבר ילדות, בבל בכל זאת, אנחנו מכירים כבר יותר מ-17 שנה. לא חבר ילדות, אבל חבר בגרות. ואני שעברתי זה מכבר את גיל 70, מביט ולא מאמין. הרי לא כך תיארתי לעצמי שאצלח את הגיל הזה שלי. זאת הייתה אמורה להיות טרגדיה גדולה, סיפור רציני לפחות, משהו כבד, משבר… אבל חלפתי לי על פני גיל 70, בלי לחשוב פעמיים. ככה סתם.
בזמן האחרון קראתי הרבה וראיתי סרטונים על אנשים שעברו חווית סף מוות. איך עברו מהעולם הזה, לעולם הבא, בקלות כזאת, בשמחה ובהרגשה טובה. יצאו מגופם הפצוע, הפגוע והדואב, והגיעו לשיאי תענוג ושמחה!
הפרדוקס של החיים, שהם בעצם אשליה ורק בעולם הבא, עולם האמת, נבין אותם. אנחנו מדברים על מהות, להגיע לאמת, אבל חייבים לחוות את השטות הזאת, שנקראת חיים. גיל שמונים כבר אמרתי? נשמע איום ונורא לא? אבל, לא. החבר שלי מתפקד יותר טוב ממני, עובד כמו חמור, לא שוקע במחשבות נוגות ולא בייאוש. זה לא שהוא איזה גיבור, דווקא אני וחבר אחר שלי, צוחקים עליו, מוצאים בו חסרונות, מבקרים אותו ומרכלים עליו בלי רחמים… הרי אנחנו חברים. אם היו עושים לי את זה הייתי מאוד כועס, אבל העיקר שאיש לא יודע… והוא בעצמו, החבר, תאמינו או לא, סיפר לי איך אחותו הרבתה לרכל עליו עם החברות שלה. וכשהיה מתקשר אליה, היא הייתה אומרת לו: "בדיוק דברנו עליך". אז אני שואל אותו, מה היא דיברה עליך? והוא עונה, "לא שאלתי, לא מעניין אותי"….
טיפוס שכזה, יש הרבה דגים בים. והחיים מלאי הפתעות. כשהוצאתי לאור ספר הומור שכתבתי, הייתי מאוד נרגש. חשבתי רבות על החברים והמכרים, שיתוודעו למאורע הגדול. הרי כשהייתי ממש צעיר, הוצאתי לאור חוברת הומור, ואני זוכר היטב איך חבר שלי, היה מציג אותי בפני כולם: "הוא כתב ספר"… אבל דווקא לגבי החבר הזה בן 80 (כן, יש לי רק אחד כזה…) לא האמנתי שיזיז לו העניין הזה, של הספר, במשהו. הוא בכלל היה נטול חוש הומור. בדיוק כמו שאני זוכר, שפעם הכרתי איזה רוסי, שהיה בעבר ליצן בקרקס ברוסיה, שהיה מספר לכולם: אני נטול אוטו… אבל מה? דווקא החבר הזה הפתיע אותי לטובה וגרם לי הרבה נחת רוח וסיפוק מהוצאת הספר הזה לאור. סיפר איך קרא ממנו וצחק וכל המשפחה שלו, התוודע לכתיבה שלי וקראו לי על שם הספר… ולא רק זה, אלא הרבה לספר לכולם, על הספר שלי. הוא ולא אחר.
ובכלל חברים, אתם יודעים, זה לא מה שחשבתם. כשאני מתעמק בזה, אני מגיע למסקנה, שכמה "חברים" שלי, שהכרתי אותם במקרה והם נטפלו אלי, בלי שאני באמת ירצה בקרבה שלהם, הואילו לי הכי הרבה. לא שעשו מעשים טובים בכוונה, אלא שיצא כך. יד המקרה? אולי אתם חושבים כך, אני מאמין בצירופי מקרים. שהכול נגזר מלמעלה. תחשבו על זה, ותגלו אולי, שגם אתם חייבים הכי הרבה לאנשים שבדרך מקרה נקרו בדרכם ואפילו לא חברים, אלא אויבים שלכם! כמה אני, למשל, חייב לאותו בריון, שנטפל אלי, כשהייתי צעיר ורק בזכותו לקחתי את עצמי בידיים ושיניתי את חיי בצורה קיצונית, לטובה…
אושו אמר: העבר כבר חלף ואיננו, העתיד אינו ידוע, ההווה הוא כל מה שישנו.
לצערי אנו מחמיצים את רגע ההווה. שקועים בעבר, או מחכים שמשהו יקרה בעתיד. אבל ההווה תמיד חומק מאתנו. אנו יצורים בעלי שאיפות להשיג דברים. מה שיש לנו לא מספק אותנו. לא מסוגלים ליהנות לא מהרגע הזה ולא ממה שיש לנו כבר.
אבל ביננו, מהם באמת רגעי האושר שלנו? כשאנו מעריכים את מה שיש, כשאנו מסוגלים להגיד תודה על דברים שישנם. את האושר צריך לגלות בתוך עצמנו ולא לנסות להביא אותו מבחוץ.
ועכשיו לפני הבחירות, כשכולנו מיואשים ולא מוצאים טעם לבחור, או במי לבחור. כבר יודעים מראש שהכול ייצא לרעה ונתאכזב ובלה בלה בלה. אבל, למעשה, מי יודע, באמת לא למדנו כלום? לא מהבחירות הקודמות, אלא מהחיים עצמם. הכול לטובה, הכול יכול להשתנות ובעצם, כל דבר שקורה לנו בחיים, אמור לקרות. אנחנו צריכים להבין, שאנחנו נמצאים בדיוק במקום שהיינו צריכים להיות בו. עכשיו הוא הרגע. ומלבד הרגע הזה, לא קיים דבר, באמת. הכול אשליות. העבר מת והעתיד איננו… הרי אומרים: חיה כל יום כאילו זה היה היום האחרון בחייך. ואפילו חשוב מכך, אף פעם אל תדחה לפעם אחרת, דבר שאתה מרגיש צורך לעשות היום. פשוט מפני שהרגע הזה, הוא הזדמנות, שלא תחזור עוד. פעל ועשה מה שאתה חושב לנכון, באותו רגע, ואל תיקח פסק זמן לחשוב על כך ולהרהר, כי הרגע הזה לא יחזור שנית!
ובהזדמנות זאת, אני רוצה לאחל לפרופסור רנה גיל, מנהלת מחלקת הילדים המונשמים בבית החולים הרצוג בירושלים, לרגל יום הולדתה ה-89 מזל טוב והמשך עבודה פורייה כפי שהיא עושה כיום. נזכור כולנו שהגיל הוא לא סיבה לאפלייה, ממש כפי שהמוצא אינו סיבה לכך.
תגובות (0)