על ים ועל דיכאון

אין שום דבר יפה בריק.
אין לו צד מחמיא, כל כולו ריקבון.
אפילו הקללות יוצאות מגומגמות, ולא משחררות כמו בטלוויזיה.
לצעקות שלי יש משמעות אחרת, משמעות של לחישה, של בקשת עזרה.
של אין לי אף אחד שיודע,
ואת כן.
אז פאאקקקקינג תעזרי לי.
אין שום דבר יפה בדיכאון, לא בעצבות ולא במרמור.
אני לא רוצה להיות לבד.
אבל אני חייבת את הלבד כדי לעשות את זה.
ישנה מלחמה ישנה.
רצון לגדול ולפרוח לבין רצון להשמיד
להיהרס.
והם כועסים כי אני כלואה בחדר, וידיי כבולות מלעזור,
אגואיסטית.
עצלנית.
אני רק מנסה להינצל,
כל פתיחת דלת בדרך לפיפי היא איזהשהו ניצחון במשחק הזה…
אז הצעתי ללכת לים.
אל תדרשו ממני ליותר,
אני צריכה טונה של רצון וכוח להקים את עצמי ולבוא
במקום להיקבר כאן.
אני לא שונאת אתכם
אני פשוט לא כל כך מאמינה בעצמי…
אז אני מכאיבה לי לפעמים
כדי להתנער מהמתח שבצפייה לנפילה,
כדי לא לצפות ממני ליותר מידיי.
אז התעליתי על עצמי היום,
אני רוצה לחוש בגלים, רוצה להריח ריח של ים
של חיים.
אל תכבידו עליי בדרכי לשם.