על הדברים שאיש אינו מבחין
אני בוכה.
אבל לא נוזלות דמעות.
אני כואבת.
אבל לא שומעים צרחות.
אני נשברת.
אך לא רואים סדקים.
ואני אקום בבוקר ושאריות שחורות של איפור יהיו מרוחות על פניי, אבל אף אחד לא ישאל מה קרה…
נמאס לי להיות כל כך רגישה, עם הרבה מאוד עוצמות של רגש ודימיון שאנשים לא ממש יכולים להכיל.
אני שונה. אני יודעת.
ולפעמים זה מחמיא אבל לפעמים זה כל כך שובר אותי…
התחושה הזאת שלהיות בודד בחברה של הרבה אנשים, אין מילים יכולות לתאר את רמת הכאב והריק של הנשמה.
ואני מתגעגעת לבית שלי, לא לאמיתי…אל מקום אחר, כי שם אני מרגישה אהובה ושייכת…
אבל הוא איננו הוא רק נמצא בלב, ואי אפשר לברוח אליו כי הוא כבר לא קיים וזה רק ישאיר אותי עם המון געגוע.
ואבא? אני כבר לא יודעת מה אתה רוצה ממני, אני מרגישה שאתה מקשה עליי…וכן עולות לי השאלות של ׳למה בראת אותי כך?׳ ויש להן הרבה תשובות שמספקות אותי בדרך כלל, אבל עכשיו פשוט כואב לי ואין דרך מהירה לרפא את הכאב שאני מרגישה בחודש האחרון…
אני בוכה.
ועכשיו נוזלות הדמעות, אבל זה לא משנה, כי אף אחד גם ככה לא יבחין בהם…
תגובות (10)
וואו. השארת אותי ללא מילים.
אחד הקטעים הכי חזקים שלך. אין מילים
יפהפה
תודה שקראתן והגבתן ♥
מתחברת…
יש לך כתיבה יפהפייה וחזקה, מאוד אהבתי.
תודה רבה מותק :)
היי וואווו אני מחברת לה בכל כך הרבה רמות שאין מילים שיכולות לתאר מה עובר עליי עכשיו סערת רגשות את מדהימה תזכרי את זה שאת מדהימה כמו שאת וזאת רק תקופה רעה לכל דבר יש סוף..ואם את רוצה לדבר את מוזמנת תמידד
תודה נשמה אני כבר מרגישה יותר טוב, זה יסתדר גם בשבילך, אל דאגה :)
זה מדהים. הכאב שבטקסט מזכיר לי קצת את הכתיבה שלי.
תודה רבה ♥