על הגג הזה

בלי לדעת אני עושה את כל מה שאפשר, ככה היא אמרה לי.
הזכירה לי שיש עוד משמעות לחיות, גם בלי לדעת. בלי להבין הכל, ובלי לחשוב יותר מדי. בלי לדעת מה יקרה מחר, ובלי לדעת מה קורה עכשיו, כמו שהיה כשהיינו קטנים.
כשידענו מה אנחנו רוצים להיות כשנגדל, כשהכל היה ברור.
על הגג של השכונה רואים הכל. קצת יותר מלמעלה.
אז שיש דברים שלא ברורים לי, אני אוהבת להסתכל מהצד, כדי לראות את כל התמונה.
אבל בינתיים אני רואה רק עולם מלא באנשים שעסוקים בלהיות מה שרוצים שהם יהיו, עם הרגשת פספוס קטנה בין כל הרגעים.
החיים קצרים, היא אומרת עם דמעות בעיניים.
החיים כתובים לנו עוד לפני שלמדנו לחיות, וכלום כבר לא לנצח, גם לא הטובים ביותר.
המון דברים איבדתי בדרך, אנשים שישארו לי בלב לנצח, גם אם הם כבר לא נמצאים.
לתמימות אמרתי שלום בעצב, ובעיקר התפללתי להפסיק להרגיש. אבל כשהפסקתי, נשארתי ריקה.
בוהה בקיר מצויר, רוצה להיות הציור, אבל בעצם כמו הקיר.
כולם המשיכו הלאה, כולם כבר במקום אחר, כנראה במקום בו טוב יותר מכאן. ורק אני תקועה ביני לבין עצמי, בעבר שלי שמחוץ לי בין האצבעות.
החיים קצרים מדי בשביל כלכך הרבה עצב.
אבל אני לא עצובה, עצובים באמת רובנו לא היינו. אבל אפשר לקרוא לזה יאוש, או חוסר אונים, אבל בעיקר בדידות. עולם של בודדים.
אלוהים, בגג הזה רואים הכל.
את השמיים שסופגים את כל הבכי,והרצפה שסופגת דריכות של עצבים.
בסופו של לילה זה רק אני, על הגג הזה.
בלי כל הרעשים והקולות שמסביב.
אני יודעת בדיוק איפה טעיתי, מה עשיתי, ולאיפה הייתי צריך להגיע ובנקודות מסוימות אפילו לאהוב יותר.
אני חזקה ממני, היא אומרת, ואני מחייכת.
העולם גדול, אבל בסופו של לילה זה אני עומדת מולי, ומסתכלת.
בסופו של לילה יש לי רק את עצמי כשאני נופלת.
החיים קצרים בשביל כלכך הרבה משמעות,
כי לרוב הדברים פשוט אין.
צריך ללמוד לשחרר, היא אומרת, והפעם היא צודקת.
ללמוד לשחרר את הכאב היפה שמבקר בלילות.
החיים קצרים מדי בשביל לבלות אותם במחשבות על הגג הזה.
צריך ללמוד לקפוץ ממנו, ככה היא אמרה לי.
אבל אני הייתי מספיק חכמה כדי לרדת במדרגות, בלי מטאפורות מיותרות.