על גבעה

הוא שם. כה ברור וכואב לי. ואני מתחילה לרוץ, לברוח הרחק ככל שאוכל.
מתנשפת אני עוצרת בראש הגבעה החשוכה, משקיפה על המדרונות. אני רואה אותו במרחק. מפה הוא נראה כמו משהו כמעט נסבל.
אני נשענת בגבי על האבנים הקרות וגולשת באיטיות עד שגופי פוגש באדמה הרטובה. עכשיו אני יכולה לנשום עמוק עמוק. אך מיד אני חשה את התחושה המתגלגלת במעלה גופי, עד שהיא פוגשת בגרוני ושם אני עוצרת אותה. לחישה עולה מתוכי ואני יודעת את שעלי לעשות.
עלי לחזור לזרועותיו.
אם אזדרז, יתכן שהוא אף לא יבחין שנעדרתי.
מוזר, אני רגועה יותר עכשיו והנשימות הקפואות שלי כמעט שלא נשמעות.
הצצה מהוססת מגלה לי שהוא עדיין שוכב שם מחוסר הכרה. אני מתנערת ויוצאת בצעד מהיר לעבר המקום בו התחילה הסערה ובו אסיים אותה.
בבוא היום.