על אי בודד

לו נקלעת לאי בודד, האם היית ממשיך לכתוב, שואלת אורית ונדחקת לתוכי כשהרוח הקרה מצליפה בנו במרומי הר קדילאק אל מול האוקיינוס.
ואיפה את תהיי, אני שואל.
על אי בודד אחר היא מחייכת, ואני מבטיח להמשיך לכתוב ולהשיט אליה בקבוקים על פני המים.
ובאמת ?
…בהתחלה אני חושב שאצייר על קירות המערה שלי, אני משיב.
שאלתי על כתיבה ואתה הגעת לציור.
זה אותו דבר. דרכים שונות לספר סיפור.
ולקשט ?
כן… ודאי ארצה לקשט את האי שלי.
מתי התחלת לצייר, היא צוחקת.
מתי התחלתי, לבד על אי בודד ?
מה אתה מתכנן לצייר שם ?
ממותות, את יודעת מזה כולם מתחילים במקרים כאלו.
אה… אי בודד הולך עם נסיעה אחורה בזמן ?
זה לא טוב ?
והיכן באי תמצא ממותות לציור שלך ?
בזיכרון.
ממותות לא נראות כל כך שמחות…
איך הן נראות ?
הן תקועות להן בלי הבעה.
לא רוצה שאצייר אותן ?
הן לא יפיגו את הבדידות שלך.
את תפיגי אותה.
אני אהיה רחוקה מאוד.
וגם קרובה מאוד.
…אולי תצייר ציפורים. הן עליזות וצבעוניות. הן ישירו לך.
…איזה ציפורים ?
יפות כאלו, שפורשות זנב ורוקדות ומשמיעות שירי חיזור. ותצייר גם בולבול ודוכיפת וצוצלת שתרגיש בבית.
את חושבת שציפורים יותר שמחות מחיות אחרות ?
ברור…
איך אפשר לדעת ?
זה כמו אצל בני אדם.
איך זה אצל בני אדם ?
כמו אצל ילדים.
איך זה אצל ילדים ?
הם חופשיים. משתובבים ועושים דברים שלא צריכים. עושים שטויות.
והציפורים ?
גם. כל הזמן. תמיד מוכנות להתגלגל ברוח ולצלול. תמיד מנתרות ומקשקשות כאילו שום דבר לא רציני ושום דבר לא ממהר…הן אף פעם לא מתבגרות.
איך את יודעת, לא ראית אף פעם ציפור זקנה ?
לא, אין ציפורים זקנות. אמרתי לך, הן אף פעם לא מתבגרות.
טוב, אצייר ציפורים.
ועוד משהו.
מה ?
אני רוצה שתמשיך לכתוב.
על מה ?
כמו עכשיו, על הכל.