עלילות הילדה במראה.

ואני לא מבינה, למה את אף פעם לא שואלת אותי אם אני רוצה.
״תעשי״
״שלחי״
״תסתכלי״
״בואי״
״תקני״
או אפילו מבקשת או שואלת אם אני בכלל יכולה. את מצווה עליי לעשות את זה, ואת זה ואת זה, ואת גם חושבת שזה נעשה.
הו, לפעמים את כל כך מצחיקה.
את יודעת, שישנה ילדה, וכשהיא מסתכלת במראה, היא רואה רק שנאה?
ואת יודעת, שהיא מתוסכלת לרוב רק בגללך?
ואת יודעת, שהחיים, לא מתנכלים רק אלייך.
זה שאנשים לא מדברים, לא אומר שאצלם
באמת לא קורה שום דבר
כמו שהם מציינים.
לפעמים הייתי רוצה להיות כמו בספרים.
אני אדע מראש פחות או יותר מי אני, ומה שאר המשתנים, ומה אורכו וערכו זה סיפורי
בשבילי
ובשביל אחרים.
אבל אני לא מסוגלת להבין דבר
כי את מכריחה אותי לחשוב רק עלייך כל הזמן
ולדבר רק עלייך
ורק להקשיב
לאותן מילים שחוזרות על עצמן
ואולי אני לא אומרת מילה
אבל לא הכל צריך להגיד.
צריך לחשוב גם על אחרים לפעמים
אולי יהיה לי ספר משלי
ולך יהיה ספר משלך
וכך דרכינו יפרדו?
כי הספר שלי כתוב על ידי סופרת אחרת, שלא מכירה את מי שכתב את ספרך בעולם.
ואני לא אשאל אם את מסכימה או לא
כי אני לא חייבת להתחשב כל הזמן רק בך.
אני אסתובב ואלך, ולא אחכה לתשובה.
״שלום,״ אמרה הילדה עם עיני הקרפדה. ובסוף לחשה: ״ולא להתראות.״