עיניים ירוקות

אני שמה את הפלאפון על שקט, מביטה מצד אחד לצד השני ומתיישבת על ספה אדומה, מביטה דרך חלון הראווה, ידידי הטוב דניאל מביט בי משם הוא מנופף ומחייך אליי ומסמן לי להכנס עוד שתי דקות אני מהנהנת בשקט וממשיכה להביט, בעלת הבית של ההיכל מחייכת אליי, אני כבר מוכרת לה מחוגי התאטרון, "למה את פה קרצייה?" היא מבלגנת את השיער שלי, אני מסדרת אותו ומכניסה אותו לכובע "אני פה בשביל דניאל", "הקהל מתבקש להכנס" אומר המורה לגיטרה ברשמיות מגוכחת, הנערים הנרגשים התיצבו מיד בשורה ישרה וקדו קידה, דניאל עלה ראשון וניגן קטע קלאסי מתוך הסרט טיטאניק, נערה בעל פירסינג באפה קראה במיקרופון "ועכשיו קבלו את הפרויקט הארבע שנתי הגדול שלנו, להקת הרוק של המתנס "הלהקה"!!!", מיד עלו שלושה, נער גבוה בעל אף מעוקל ועור כהה, נערה בעלת שיער שחרחר מתולתל בצורת אפרו הביטה ברכות בקהל ואחרון עלה נער מהשכבה שלי, שיער זהוב, עיניים ירוקות שפשוט היפנטו אותי, אישונים גדולים ובוחנים, שהביטו בקהל בסריקה אחר מישהו, הוא הביט בי, אישוניו התרחבו עוד יותר והוא חייך אליי. לא החזרתי לו חיוך הרגשתי נבוכה, מהתעלמות במשך שנה שלמה, הוא הודה לקהל על באתו לאולם והחל לנגן, המתופף בעל האף המעוקל ניגן בהתלהבות והנערה השחרחורת ניסתה לרסן אותו מבעד לגיטרה, הילד, נדב בעל השיער הבלונדיני, ניגן, נשמתי כל תו שהוא ניגן, והלב שלי פעם כל מכה על התופים, העיניים של נדב נדדו לכיוון פניו של דניאל, כאילו מבקש לשאוב ביטחון מהחיוך שלו, המבטים שלנו נפגשו פעמיים, פעמיים שבהן הירוק של העיניים שלו השתלב בחום הכהה שלי, פעמיים שהסטנו אותם במבוכה, פעמיים שהרגשתי מין חמימות בלב, אני לא מתאהבת, לא בנדב. אוי ואבוי לי