עטיפת מתנה

אתה מתעורר מהשינה. מנסה לזוז, לשנות תנוחה, כאב מפלח בין הצלעות איפה שהלב. גופך מתעוות מכאב, ספק נפשי ספק פיזי. אתה מרגיש קטן בעולם הגדול. מרגיש כל כך קטן שאפילו הנמלים שמהלכות על האדמה לא רואות אותך. אתה מרגיש כלום. אתה כואב. אתה רוצה שישימו לב אליך. אתה רוצה שישימו לב לכאב שלך – אתה רוצה שלא יאשימו אותך בכלום. אתה רוצה לא להאשים את עצמך. ואתה נלחם בשדים, בשלדים ובמה לא. אתה עוצר את עצמך מלבכות, מנסה בכל דרך אפשרית לא להתפרק. מקמץ חזק את האגרופים כדי לא לתת לשום קמצוץ של רגש לצאת החוצה. הידיים שלך כבר כואבות ורועדות מרוב המתח והמאמץ. ואתה מסתכל למעלה ולמטה ולצדדים ואתה שם לב שאתה סגור ועטוף. כמעין מתנה שמעולם לא נפתחה. ולפתע מבליחה לה הבנה אירונית – שאיך יכולים להאשים אותך אם מעולם לא ראו אותך באמת? ואתה מבין שלנסות לברוח מהעבר במקום שבו אתה נמצא זה חסר כל טעם. אתה רץ במעגלים ואתה יודע שאם העבר יהיה לפתע חכם יותר הוא יחכה לך במקום. וכשאתה תגיע אליו תיפול לתהום. אתה רוצה לבכות. שוב קימוץ אגרופים. דמעה מצליחה לה לפרוץ את הסכר. מתעלם ממנה. וכשלבסוף אתה קם מהמיטה בכאב משתק והולך לכיוון הדלת, אתה מבחין שהדרך רק מתארכת ומתארכת והדלת מתרחקת. מרגיש כמו נווד שהולך עד אין קץ בלי שום תחנות ביניים באמצע. בלי שום פונדק ישן וקטן שבו תוכל לנוח ולאגור כוחות. בלי משקה ומזון מלבד לנמצא בטבע הדרך. בלי מיטת עץ שתרגיש לך נוחה כמיטת נוצות לעומת קרקע המסע. ואולי שם תכיר אנשים שתוכל לפתח שיחה ולשמוע מה החדשות במחוז הזה והמחוז ההוא. ואולי תבחין בבחורה עם עיניים כחולות או ירוקות או באיזה צבע שיהיה להן והיא תראה בך את מה שאתה רואה בה. ואולי זה יתפתח למשהו שיהיה ליותר מלילה. ואתה עדיין מנסה להגיע לדלת ההיא שמתרחקת. כולך נאנק מכאב. נלחם בהכל. בעבר, בהווה, בעתיד, בעצמך, בהם, בעולם. אתה רוצה להגיד שלום לדברים שהכרת ואולי לפתוח מחברת חדשה,ולקרוע את העטיפה ואת הניילון ולהתחיל בהמון דפים לבנים ונקיים. ואתה מרגיש שהתגית של הגאון רק הורסת לך, ושאיי קיו 180 בדיוק משקף את מה שאתה. שטוח כמו זווית שטוחה בחלל התלת מימדי. ואתה מאוכזב. מאוכזב שלאיפה שלא תלך צל העבר ירדוף אחריך ויהרוס. יש לך דרך. היעד עדיין חמקמק בין אצבעותיך. דופק את הראש בקיר. מנסה להבין מה לעזאזל אתה עושה לא נכון. ואתה כועס. כועס על עצמך. על העולם. על כך שמעולם לא הרגשת אהוב. על כד שתמיד העבר יבזיק לך בפלאשבקים וסיוטים יחרידו אותך באמצע הלילה. וברקים ורעמים וחזיזים יעשו לך מופע זיקוקי דינור מול העיניים. מושך את האף. דם. אתה רוצה לצעוק. אבל הקול שלך נעלם. אתה רוצה לרוץ – אבל הכאב משתק. אתה רוצה ללכת , אבל הדלת מתרחקת.

אתה רוצה ללמוד לאהוב. אתה מוכן להיאבק בזה. אתה מוכן אפילו ללמוד להיות מאושר ולקבל את האושר. אבל אתה רק רוצה שהוא יגיע ובייחוד אחרי שאתה עושה את הכל בכדי להשיגו. אתה רוצה להיות במקום שבו לא תהיה חשוף לדברים השליליים שהכרת כל חייך. אתה מפחד לישון. אתה מפחד לאבד את השליטה. אתה מנסה שוב לצעוק. אתה נחנק. טובע ברגש. מרגיש את הגרון מתכווץ ולוחץ. קנה הנשימה נמחץ. טובע במטחי האשמה והזלזול. מפרפר כמו פרפר בשניותיו האחרונות. חלל שחור ואור לבן מרצדים למול עיניך. תחושת עקצוץ עולה מגבך לעבר העורף. כאב חד. שלווה. שחור. אתה מרגיש חלש. מרגיש קהה חושים. מנסה לפתוח את העיניים ובמעט שאתה מצליח אתה מבחין שאתה באותו החדר. הפעם יש תמונות חדשות, יעדים חדשים שרק מתרחקים כמו הדלת ממקודם כאשר אתה מנסה להתקדם. והכאב הולך ונהיה יותר ויותר עוצמתי. ברכיך מהוות כמגן לנפילה שלך. מפעיל את שרירי ידיך ורגליך בכוח לקום. נלחם בהכל. אתה עדיין נלחם. גם בפעם הראשונה שראיתי אותך נלחמת וזה היה לפני 24 שנים…

עד מתי תמשיך להילחם?

ואתה לא עונה. אתה נחוש להגיע לדלת או ליעד אחר. פצוע. גופך מדמם משאיר שובל כאב על הרצפה. עוד דמעה מבליחה לה. מתעלם ממנה – מנסה להמשיך. הכוח במותניך לאט לאט אוזל. קצב ההתקדמות שגם ככה היה איטי נהפך לסטטי. אתה לא זז לשום מקום. אתה תקוע. תקוע באותו החדר. תקוע באותו המקום. ואתה מצטער שאתה לא יכול להגיד לאנשים שאין לך כוח. אתה מצטער שאתה לא יכול לומר את זה בקול לעצמך שאתה כבר עייף. אתה מצטער שאתה לא יכול לתת לעצמך לבכות ולהגיד שכואב לך. אתה מצטער על כך שאתה לבד. אתה תמיד צריך להיות שם בשביל אנשים אחרים כי ככה העולם הזה. אתה שונא את עצמך. שונא את עצמך על מה שנהפכת להיות. אתה לא יודע אם לומר לעצמך שאתה חזק או חלש. אתה לא יודע אם אתה יכול להתייחס לעצמך כאל בנאדם טוב או הפוך. אתה לא יודע כלום על מי שאתה. אתה עדיין סגור באותה עטיפה מזורגגת. אתה רוצה לברוח אבל עיניך ממוקדות על המטרה. להתקדם. אבל אין לך כוח. כאב חד תוקף במקום הלב. אתה רוצה לבכות. אתה ממש רוצה לבכות. אתה לא מתיר לעצמך להמטיר מטר של גשם על בגדיך ועל הרצפה. אתה מקמץ את האגרופים. עכשיו כבר ציפורניך חופרות בבשר החי. בשר תותחים. אתה מרגיש כחייל בשדה הקרב של האירוניה המצחיקה של העולם. אתה רוצה שיגידו לך משהו. אתה מצפה לזה המון זמן אבל הציפייה הזאת אף פעם לא מתממשת. אתה מחליט לוותר.

מחליט לוותר כי נמאס לך להיות באותה הנקודה ללא שום שינוי. מחליט לוותר כי אין יעד שאתה מצליח לכבוש. מחליט לוותר כי נמאס לך לומר לעצמך שאתה לא תוותר ולא תיפול. מחליט לוותר כי אולי אם תוותר אז ישאר לך מקום לעצמך שממנו יוכל לצאת משהו אחר שלא תלוי בהגעה ליעד. מחליט לוותר כי עצם ההחלטה על משהו זה הילחמות על דבר מסוים שאתה מאמין בו. אז האם אתה באמת מוותר? אתה אפילו מחליט לוותר מלנסות לענות. אין לך קול. אין לך מילה בעולם הזה. אין לך שום דבר. אתה רוצה לא להיות לבד – אבל העולם לא רוצה אותך ומרוב שנשבר לך אתה מרחיק את כולם. אתה רוצה לאהוב…

עדיין על גחונך – מדמיין איך זה יהיה בעוד 10 שנים עם ילדה יפהפייה שתשב על ברכיך בסלון – ואישה מדהימה ומושכת בכל המובנים – שמשכה אותך מהתהום, שמשכה אותך אל תוך חייה, שמשכה אותך במראה שלה – שתהיה במטבח ותכין אוכל ליום שישי. ותראה אולי את מכבי מנצחים שוב פעם ביורולינג ואולי תרגיש בבית. וכשתשכיב את הילדה שלך לישון ותנשק לה על המצח והיא תביט בך בעינים התכולות והגדולות שלה ותשאל אותך אם אתה אוהב אותה – תאמר לה שעד אין סוף. ואז היא תשאל אותך בקול הילדותי שלה – מה זה אין סוף? ואתה תסביר לה שזה משהו שאין לו סוף. ואז תבחין במבט מבולבל בפניה ותשאל אותה אם היא מבינה. והיא תאמר לך שכן. שהיא הבינה. ולמרות שאתה תדע שהיא לא – תחייך. ואולי תשיר לה ובדרך תמצא את הקול שלך והיא תירדם. ואז כשתסגור את דלת חדרה תבחין באישה של חייך מחכה לך במסדרון עם שיער מקורזל ופרוע מעבודות המטבח וזיעה שתשטוף את עורה – תחייך אליך כשמבטך יפגוש את עינייה.

אתה מצליח להרים את בטנך מעל לאיזור המלחמה האדום, מאמץ וכאב מתערבבים עם דמעות מלוחות – אגרוף חזק לבטן. צבע העור שלך מכחיל. אתה בלי חמצן. הרבה דם זלג החוצה.

ואז כשתתקרב לאשתך ותאמר לה עד כמה אתה אוהב אותה – תבין שאולי כן למדת לאהוב. ובלילות מסויטים היא תהיה שם איתך ותחבק.

כולך כואב – נלחם להגיע לדלת המזוינת זאת עם התמונה של האחת. האור שמעליך שלא הבחנת עד עכשיו שיש לך תאורה מלאכותית בחדר – מתחיל להשתגע ולרצד. העיניים שלך קופצות, לא מסוגלות להסתגל לשינויים המתמידים והמהירים. אתה מפרפר בפעם השנייה והסופית בהחלט. אתה רואה את כל התמונות מחייך חולפות מול עינייך. אש מכלה את כל מה שיש בך. גופך נרפה ונחלש. מרחף או צף אתה לא יודע במדויק.

ועד שאני מגיע ופותח את המתנה – אני מוצא אותך בלי רוח חים. שרוע על רצפת דם ואומר לעצמי איזה מטומטם אתה. אילו רק היית מחכה קצת ואילו רק היית חושב ומגיע למסקנה שאתה יכול לפתוח את המתנה בעצמך. ואחרי שהיית פותח את הכלא. היית מצליח להגיע ליעדים שלך. סרט המתנה לא היה כובל אותך במקום. הוא לא היה שם בכדי למנוע את התזוזה שלך.

חבל שלא המשכת להילחם עוד קצת….

גם כשלא אהבת את עצמך – אני אהבתי אותך.

גם כשרצית לחנוק את עצמך – אני חיבקתי.

גם כשרצית למות – אני חייתי.

גם כשחשבת שאתה כלום – אני חשבתי עליך הרים וגבעות.

גם כשחשבת שלאף אחד לא אכפת – לי היה אכפת.

גם כשחשבת שאף אחד לא יבכה עליך – אני אבכה. אני בוכה.

　

והמילים זולגות להן כמו דמעות תועות בלילות חסרי מנוח ואתה מנסה להתמודד ולהבין לאיפה כל דמעה ודמעה הולכת. עוקב אחריהן בחשאי כדי שלא ישימו לב וייעלמו. אור הירח מאיר מעל באור העמום שלו את שביל הדרך הדמיוני. בדרך אתה רואה את הקופסה המזורגגת שהביאה למותך. אתה רוצה לצרוח אבל אתה נמצא במימד שבו רק אתה נמצא ואף אחד לא רואה אותך. אף אחד לא מקשיב. ואתה רץ ועף וטובע ושוחה בחומות במימד שכובלות אותך. סרט המתנה מתלפף סביב קרבייך ולוחץ. ופתאום הילדה הקטנה עם תלתלי הזהב והעיניים התכולות אומרת שהיא מתגעגעת אליך עד אין סוף וזה מעט מצחיק אותך שהיא השתמשה באין סוף. ואתה מחייך חיוך חלוש לעצמך. ואולי עכשיו אתה אומר לעצמך שאתה יכול ללכת לעולם שכולו טוב. הלימה חזקה במאחורי הראש, חלק נסתר שבך מנסה להגיד לך משהו – לא לוותר. למצוא את הדרך לחזור חזרה למימד הקיים. אתה מנסה לבטל את ההצעה אבל לא מצליח. לאט לאט חלקים שבך לא מצייתים להוראותיך, אם זה הידיים או הרגליים ועד ללב שרק משתוקק להחזיק בזרועותיו את האוצר הקטן שהיא בתך ואשתך ואולי את החלום שלך שרק מחכה להתפשט כמו פיצוץ סופר נובה בחלל התלת מימדי. אולי עכשיו אתה כבר לא כל כך שטוח כמו שעשית את עצמך. ואתה כואב ואוהב, ואולי גם כועס אבל בו בזמן גם סולח, ואולי גם שמח ועצוב. ואולי אתה מרגיש משהו ששום מילה שאתה מכיר לא תצליח לתאר את הרגש. ואתה מרגיש מטומטם כאשר אתה מוצא את עצמך במיטה, מיוזע ורועד, עם האישה ועם הבת הקטנה שנשכבה בינכם באמצע לילה מסויט שהיא חוותה. אתה לא זוכר מה קרה בלילה הקודם, אתה לא זוכר באיזה פחד הילדה שלכם, זאת עם העיניים התכולות הגיעה לחדרכם באמצע לילה סוער ומלא תשוקה. קטנת מימדים ועם עיניים ענקיות מחכה על סף החדר ויד אחת שמשפשפת את עינה הבוכייה. אתה לא זוכר כלום ממה שזה אומר. לא זוכר מי אתה יותר.