עזיבה לתמיד

עזיבה לכל דבר היא מילה אחת פשוטה, אבל בשבילי היא מאוד קשה, לעזוב זה אומר לא לחזור לאותו המקום לעזוב זה אומר להפרד מהאנשים שאתה אוהב והם מאוד יקרים לך, לעזוב זה קשה ובמיוחד לי כי אני מאוד רגישה , ולעזוב לתמיד בשבילי זה לעולם לא לחזור לאותו המקום שוב.

בהתחלה שדיברו איתי על הסוף אני חשבתי שזה יהיה בסדר ויהיה טוב כי מקום חדש לפעמים זה קשה אבל זה מראה שאנחנו מתקדמים בחיים ולא נשארים באותו המקום ולי אמרו שאני מתקדמת, ואני שמחתי ולא חשבתי בכלל על החלק הקשה לא רציתי לחשוב על זה, החלק שהכנסתי לתת מודע ונתתי לו להיות רחוק ממחשבותיי כי פחדתי לחשוב על זה, לא רציתי להודות בזה והכחשתי את זה כייכ רחוק ממני כי לא רציתי להפגע לא רציתי לחשוב על הפרידה.

אבל בסופו של דבר אי אפשר לעצור את המחשבות כפי שאי אפשר לעצור את הזמן או את השמש ואת האור. המחשבות הובילו אותי בסופו של דבר לחשוב על החלק הזה על העזיבה זאת בכלל לא מחשבה נעימה לא כיפית לא חמה לא טובה ולא רעה אבל היא פשוט מכאיבה, אני מתקדמת זה טוב ואני עוזבת למקום חדש יותר טוב כמו שהם אמרו לי אבל המקום הנוכחי נהפך לבית השני שלי האנשים שם נהפכו לחלק בלתי משמעותי מחיי היום יום שלי במשך שלוש שנים, הם יקרים לי כייכ אפילו יותר ממה שאפשר לחשוב הם כמו האחים חברים שלי ואפילו נראה לי שהרבה יותר מזה, פשוט אי אפשר להבין עד כמה אני אוהבת אותם והם גם אוהבים אותי בחזרה תומכים בי מכל הכיוונים הם תמיד איתי ברגעים של אושר ברגעים של משבר תמיד עוזרים ותמיד פה בשבילי בכל מצב.

הם מדהימים אנשים יוצאי דופן רגישים לאחר ולשונה ברמה שהיא לא רגילה, והמקום מאוד מחבק ותומך אני מרגישה מוקפת באור שאני שם אפילו בפינות החשוכות.

עכשיו אני חושבת על זה הרבה יותר מבכל החיים שלי וברגע שאני מתחילה לחשוב קשה לי להפסיק ואני נכנסת לתוך זה אני מבינה עד כמה זה אמיתי עד כמה זה מציאותי עד כמה זה כואב ועד כמה זה צורב ועד כמה שזה עצוב ועד כמה שזה לתמיד ושזה נכון וזה קרב ואי אפשר להשאר כי אני חייבת לעזוב, שאני חושבת על זה אני קולטת שאני יותר לא אעלה על ההסעה יחד עם כל הילדים לשם, אני לא אסע באותה דרך אני לא אראה את אותם הנופים וגם לא את אותם הפרצופים, אני לא אראה יותר את המורים שאני אוהבת, אני לא אדרוך על אותם המרצפות שאת הרצפה הם מרכיבות, לא אראה שוב את הצמחים והפרחים היפים בגינה המאוד נחמדה שלנו או שכבר לא אוכל להגיד שלנו כי זה כבר לא נכון לגבי בקרוב לא איהיה חלק מכל המקום המדהים הזה , המקום הזה הוא חלק בלתי נפרד ממני וזמני בו תם אבל לעולם לא נשלם ולא יושלם לעולם, אפילו אם היה לי עוד זמן שם לעולם לא הייתי יכולה להרגיש שסגרתי מעגל כמו שאני מציירת עיגל על דף, הוא תמיד יהיה פתוח עם החור וזה לא פצע כי אני לא יוצאת מפה כי כואב לי אני יוצאת מפה עם חור כי הכל יהיה חסר לי יותר ממה שכל דבר היה חסר לי בעולם.

פעם ראשונה בחיים שאני מוצאת משהו מדהים ואני שם ואז זמני תם ואז אני יוצאת ומאבדת אותו יחד עם כל האנשים היקרים והנפלאים האלה שאני לא אוכל לראות אותם שוב לעולם, רק אם אבוא לבקר אבל זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר, אבל קשה לי מאוד לעכל שאני חייבת להפרד מאנשים שנהפכו בלב להיות כמו המשפחה שלי למרות שהם לא ואין לנו קרבת דם והם כמו המשפחה השנייה שלי, מכל הזמן שחוויתי במהלך השנים במסגרות חינוך שונות אף פעם לא הרגשתי כפי שאני מרגישה עכשיו וכפי שאני מרגישה פה, פעם ראשונה אני מוצאת פרח בשדה ריק ואז אני מאבדת אותו והפעם זה לתמיד, למה? כי הפרח נובל בסופו של דבר וצריך למצוא פרחים אחרים, אבל הפרח הזה הוא מאוד מיוחד כי אין פרחים אחרים כמוהו ולעולם גם לא יהיה ולא יהיו אפילו קרובים לזה.

זה עצוב לי מאוד וכואב לי הלב ואני מרגישה שבורה מבפנים והזמן שנותר הוא לא ארוך בכלל והכאב שלי הולך וגודל כל פעם שאני חושב על זה מחדש ואני פשוט לא מצליחה לקבל את המציאות כפי שהיא, והדמעות יוצאות אפילו מבלי שאני שמה לב ומבלי שאני מבקשת, ואני בוכה כמו מטורפת ולא מצליחה להפסיק לא מצליחה לעצור את השטף הקר והמלוח הזה לא מצליחה לא לחשוב על זה לא מצליחה להרגיש שלמה כי כואב לי ועצוב לי בעיקר שזה היה יקר ואנשים מעריכים את מה שיש להם כשאין וכשהם מאבדים את זה הם פשוט לא מבינים עד כמה חשוב לי, דמעה ועוד דמעה ועוד אחת וזה אף פעם לא נגמר וגם לעולם לא ייגמר, כי זה היה יקר לי יותר מכל , הם מבינים אותי מאוד כל הצוות ויודעים שזה יהיה קשה ביום האחרון והם יודעים שקשה לי עם זה, הם אמרו לי שאני תמיד יישאר אצלם בלב ושהם מאוד יתגעגעו אלי וגם אני אליהם אבל מה שהם לא מבינים שאני זאת שעוזבת ולא הם, האם זה יותר מכאיב? אני לא יודעת מה עם אחרים אבל לי זה כן, זה כואב לי יותר מכל כאב פיזי או נפשי שהיה לי עד כמה זה כואב כמו הגהנום הפרידה מאנשים שאתה לא תוכל לשמור איתם על קשר לעולם כי הם חלק מהצוות, אני מפחדת שאשכח אותם, אני לא רוצה לעזוב כמו שאדם לא רוצה להפרד מאדם שנפטר והלך לעולמו, אני יודעת שאני מפתחת חרדה פרידה חולנית פסיכוטית ממסגרת המיוחדת שלי שהיא בית ספר לחינוך מיוחד וזה אולי לא תקין אבל אני בעצמי פסיכוטית רגישה עם הפרעות נפשיות קשות וחרדות והתקפי חרדה, ולי זה לא מפריע אולי רק למי שקורא את זה.

אני לא רוצה להפרד ולא רוצה להסתכל למציאות בעיניים , אני פשוט לא מסוגלת, אני לא מסוגלת לחיות עם העזיבה הזאת במחשבה שלא אוכל להיות עם האנשים האלו לעולם ביום יום. אני עצובה ומדוכאת וכואב לי, אני רוצה לבכות ולא להפסיק בתקווה שמשהו ישתנה בתקווה שזה לא יהיה אמיתי בתקווה שזה רק חלום בלהות ושאני אתעורר והכל יהיה טוב, למרות שאני יודעת שלא וזה עוד יותר כואב לי. עזיבה לכל דבר היא מילה אחת פשוטה, אבל בשבילי היא מאוד קשה, לעזוב זה אומר לא לחזור לאותו המקום לעזוב זה אומר להפרד מהאנשים שאתה אוהב והם מאוד יקרים לך, לעזוב זה קשה ובמיוחד לי כי אני מאוד רגישה , ולעזוב לתמיד בשבילי זה לעולם לא לחזור לאותו המקום שוב.