עוצרת בתחנה הבאה.

עכשיו אני לוקחת את הזמן
גם למנוחה מגיעה זמן
גם לשינה מגיעה זמן
גם לרוגע מגיע זמן
גם לי מגיע זמן
לתת לגוף להיטען מחדש
להתאזן לעשות ריסטארט למוח,
ללב לדם שזורם .
לי זה קצת קשה לעשות את זה
אחרי ריצה ממושכת פתאום רק ללכת
פתאום לנשום בקצב סדיר
לקחת הפסקה בלי רגשות אשמה
של מה עכשיו אני עושה? .
המחשבות בראש צועקות
כולם יעקפו אותך ישכחו ממך
את תשארי מאחור אם תעצרי
את לא יכולה.
וככה הגוף שלי נשחק כמו סולייה של נעל
ואני על אוטומט עושה דברים בלי אנרגייה
בלי תשוקה, מתחילה לשכוח את הסיבה
של למה ביכלל .

ועכשיו, אני בהפסקה.
לא אכפת לי מה יגידו
ולא אכפת לי שיגידו, שזה יראה מוזר לאנשים
שאני ירגיש מוזר אז מה .
אני מאמינה שהדרך והתחושה הפנימית
שחווים ביום יום לא פחות חשובה מהתוצאה.
אני מבינה שהחיים האלה הם לרגע הם יעברו ככה מהר , אז למה לא לעשות דברים
מתוך רצון אמיתי,
למה לא ללמוד את עצמי למה לא להיות קשובה
אליי , לרגשות, לתחושות, להוויה .
למה לא לקחת הפסקה ? .