עולם חדש
כשקשה לי אני רואה רק את הדרך שבה אני יכולה לסיים, לסיים עם הכל, והכל בשבילי זה לסיים עם התנאים הקשים שבהם אני חייה, זאת פעם הראשונה שלי שבה אני משתפת את הרגשות שלי, בודדים מבינינו יכולים להבין את ההרגשה שבה אני הולכת בכל יום, רק בודדים מבינינו הולכים עם חולצות ארוכות כל הקיץ בשביל להסתיר את הצלקות שבידיים, ופה אני מודה, אני חותכת כדי להוציא את הכאב הנפשי החוצה, כי הכאב הזה הוא בלתי נסבל, אני יודעת שאם את הכאב הזה אני יוציא החוצה יהיה לי יותר קל להתמודד עם המשך היום, לא פעם נסתי לעצור הכל, להפסיק לנשום, לא פעם קיוויתי שהפעם הזאת, זאת תהיה הנשימה האחרונה שתביא איתה את המתג להפסיק את הכאב הבלתי נסבל הזה, לא פעם קיוויתי שזהו זה, אני יכולה סוף סוף לראות את האור, אבל תמיד יש משהו שעצר אותי, הרי אם זה זהו, אני יפגע באנשים שהזו זה שלהם רחוק שנו אור מהם, אני לא אשמה בכך שאני מרגישה כך, אני יודעת, אני מרגישה כך בגלל העולם המסובך הזה, בגלל המלחמות כוח הבלתי פוסקות, נמאס לי להילחם על המקום שלי, נמאס לי מהמשפט "החזק שורד, החלש נופל" מה שאף אחד לא מבין זה שאני עצמי חלשה, אז איך זה שעוד לא נפלתי? נמאס לי מלהלביש על עצמי מסכה של "הכל טוב, והכל בסדר" שביני לבין עצמי לא הכל טוב ושום דבר לא בסדר, יש לי מילה אחת בת שתי אותיות, די! אני לא מרגישה עצמי, אני רוצה לקום ולהילחם בשביל אלה שלא מסוגלים, אבל איך אני יעשה דבר כזה, בזמן שהנפש שלי פגוע מבפנים? איך אני יעשה את זה שאני במלחמות עם עצמי? איך אני יכולה להרחיק את הסכין מידיים של אחרים בזמן שהסכין אצלי קרובה ליד שלי הרבה פעמים במהלך היום? למה אני לא יכולה לפתוח את העיתון בלי שאני יראה דם ודם ודם ועוד דם, דם שלא נגמר. אנחנו חיים בעולם של אימה, הסיוטים שלנו יוצאים בבוקר יחד איתנו, למה אני חייבת לדאוג לזה שאף אחד לא יראה את הידיים שלי כי אם יראו את הידיים שלי הדבר הראשון שיעלה להם לראש זה "איכס, איזה צומיסטית מגעילה" בזמן שאני לא מנסה להשיג צומי, בזמן שאני מנסה להשיג עזרה. תבינו אותי, אותנו, אלה שלא יכולים להתמודד מול כולם בגלל השוני שלנו, אי מפחדת להגיד "הנפש שלי פגוע" בגלל שאחרים יגידו "אל תתמסכני, יש עוד אלפים כמוך", אבל האלפים האלה, הם לא אני, כל אחד שונה מהאחר, אז לעזאזל עם כל זה, אני רוצה עזרה, אני לא מתמסכנת, ובטח שלא מושכת צומי, אני לא רוצה לבכות כל יום בסתר ולהחביא את הרגשות שלי, בזמן שהרגשות של כולם החוץ, נמאס לי ללבוש מסכה שמגעילה מרוב צביעות, אני רוצה להוריד אותה, ולצעוק בכל רם "אני רוצה עזרה, אני רוצה שאם אני אי פעם אראה לך את ידי אתם לא תקראו לי צומיסטית ומתמסכנת, אני רוצה את מה שאף אחד לא יכול לתת לי, אני רוצה להתחיל הכל מחדש מרגע הלידה עד היום, אני רוצה להפוך את העולם הזה לרגיש יותר, אני רוצה להוריד מכל מקום את הצבע האדום, אני רוצה שיסתכלו אליי ולא יגידו לי פריקית, כי אני לא, אני כמוכם והדבר היחיד שמבדיל ביננו זה הרגשות שלי, שלנו, אני רוצה לחיות בעולם טוב יותר!"
אני רוצה עולם חדש!
תגובות (1)
הסיפור שלך קשה יותר משיצא לי להכיר,אבל אני חושבת שיש לי מה להגיד לך. תראי,גם לי יצא לעבור דברים,ועדיין יוצא,למען האמת. גם אני לא תמיד מראה מה עובר עלי,למרות שלרוב רואים. יש משהו שלמדתי והוא אף פעם לא להיכנע. לא להפסיק להילחם. גם אם את חושבת שזה לא ישתנה לעולם,יש לך שתי סיבות להמשיך להילחם:אחת,כי אם תיכנעי ותפלי יהיה יותר גרוע. שנית,את לא יודעת מתי המצב ישתנה. יש דברים שפשוט לאט לאט את מגלה שהצלחת לשנות,בעזרת אנשים שאוהבים ומ.כירים אותך,ואת ממשיכה להיאבק עליהם ומצליחה לעלות למקום יותר גבוה. ואת צריכה לבקש עזרה. אדם לא יכול לחיות נפשית בלי מישהו שאוהב אותו,ואין מצב שאין בעולם אדם שטוהב אותך ויודע איך לעזור.