עולם אינסופי
נראה לי שבכל מקום שאפשר לכתוב בו, שרבבתי משהו. פה, בדפים במחברת, בפתקים באייפון, העיקר להתפרק עד כמה שניתן.
אני מסתכלת על הכתיבה שלי במהלך השנה האחרונה ורואה כמה היא מלאה בכאב. אני קוראת את המשפטים הכואבים וחוזרת לרגעים בהם כתבתי אותם, חוזרת לעצבות, לדמעות ולייאוש. שברון לב זה לא פשוט אבל לא העליתי בדעתי שהוא יהיה רק הטריגר שסחף אותי מכאן לעולם השאלות. עולם בו את פוקחת את עינייך לראשונה מזה 23 שנה ולא רואה דבר, לא מבינה כלום. רק מוצפת בשאלות שאין עליהן תשובות.
אני מתקדמת וקוראת פתקים טריים יותר, מהחודשים האחרונים. הם גם מכילים כאב מסוים, אבל גם אופטימיות, ואמונה.
וזה בעצם הדבר המשמעותי ביותר שקרה לי בשנה האחרונה וניכר גם בכתיבה שלי. אמונה
לא ניתן להסביר במילים כמה גדולה המילה הזאת עבורי. עוד לא חזרתי בתשובה ואולי הצעדים הראשונים שלי הם גם צעדיי האחרונים אבל בתוך עולם אינסופי גם המעט הוא מספיק ומשמעותי.
אני לא אגיד שאני לא מתמודדת כרגע עם קושי, שלא כואב לי ושאני לא בוכה לעיתים בלילות, מתנדנדת בין ציפיות ופנטזיות מתוקות לבין זיכרונות כואבים והעוצמה שבאכזבה ובפגיעות.
אבל משהו בתוכי כואב פחות, כי מאמין יותר.
ישנן מילים שעד יומי האחרון אנסה לפענח. כל הזמן אבדוק מה עולה בי כשמילה גדולה נאמרת, אבל בינתיים אני שואבת מהן אנרגיה טובה.
אנרגיה של מחשבות טובות, גם שלא הכל טוב.
תגובות (0)