עוד מעט.

עוד מעט.
עוד מעט יחזרו הימים האלה, שנשב על הדשא ונדבר על האחרים שיושבים על הדשא.
ועל מה שצריך לעשות, ועל מה שאנחנו יכולים לעשות רק עכשיו, ועל מה שאף פעם לא נחשוב לעשות.
ממש עוד מעט, ועדיין, ככל שזה מתקרב זה מרגיש כאילו זה מתרחק.
בהתחלה יהיה חם, אבל לאט לאט החורף יגיע ואיתו כל התחושות שהוא תמיד גורם לי להרגיש. כאילו בכל חורף קורה משהו חדש תוך כדי שהוא מזכיר את כל מה שהיה בחורפים הקודמים. הוא יזכיר לי את היום ההוא שהתעקשתי להישאר עם חברתי ברוח, שהייתה עוצמתית וכמעט העיפה אותנו, אבל נשארתי כי לא יכולתי ללכת ממנה.
הוא יזכיר לי את הפעמים שהייתי עצוב בחורף, אבל עדיין אהבתי את התחושה הזאת כאילו הייתה שמחה אין סופית שיש לה קצוות ובהן עצב.
והפעם, הוא יהיה כמו שאף פעם לא היה. כי אמנם היומיום שלנו חוזר על עצמו, אבל הוא איכשהו תמיד שונה. וכמו תמיד, אני יודע ממש ממש איך אני רוצה שהוא יהיה, וכמו תמיד הוא יהיה שונה מזה, אבל מהנה בצורה שלא חשבתי עליה.
ואולי כל זה בכלל לא יקרה, כי יכריחו אותנו להיכנס פנימה וללמוד את מה שיעזור לנו בעתיד שלנו. אבל מה עם זה שאנחנו מפספסים את ההווה שלנו, שנושב עם הרוח ממש מחוץ לדלת, ואנחנו רק מציצים עליו באפרוריות מהחלון? בכל זאת נחווה את הרגע, אבל מיד ההרגל שלנו לחשוב על הרגע הבא יופיע, ובעצם כל מה שיישאר לנו זו התחושה המעורפלת שבין הרגע הזה לרגע הבא.
אני יודע עם מי אני ארצה להיות, כשהגשם ירד. כשהגשם יורד, יש אנשים מסוימים שאתה רוצה להירטב איתם, לספוג איתם את הקור עד העצמות. אלה יהיו הרגעים שתחווה איתם את הממשיות של זה שאתה חי, חי וקר לך. אבל זה קור שמח, כי אתה מרגיש אותו עם מי שרוצה להרגיש אותו איתך. ברגעים האלה אתה חי באמת, בלי שום מחשבות מבלבלות ודאגות לגבי מה שיקרה עוד רגע או קרה לפני.
וכשתנשוף, והאוויר מהריאות שלך יהפוך למין ערפל, וצחוק קטן יעלה בך ובמי שאיתך, תדע שאתה לרגע אחד, שמח באמת.