עוד לא מצאתי בית

ממש ריגשת אותי עם הסיפור שלך! ♥
~ אני אשמח אם תקראי ותגיבי על הפרק החמישי של הסיפור שלי פרחי מונטריי ~ :)

אני ממש יכולה להבין אותך, רק שכשאני לא מחייכת אימא שלי אפילו לא שואלת למה.
היא מתעלמת.
לא אכפת לה.
יש לה דברים חשובים יותר לעשות, כמו לטפל באחי הקטן או לבשל אוכל למחר.
כי היא דואגת לכל הדברים החומריים, הממשיים.
אבל אני צריכה בית בשביל הלב, בשביל הנשמה, לא שום דבר אחר.
וזה הדבר היחיד שהיא לא מעניקה.

אף אחד לא יכול להעניק זאת
צריך למצוא את המקום הזה לבד
פעם אמא שלי אמרה לי שהבית האמיתי שלנו הוא איפה שאבא שלי נמצא
אבל כנראה זה אומר שזה הבית שלה
כי אומנם עם אבא שלי אני מרגישה מוגנת, זה לא הבית שלי…

היי נוני – סיפור מדהים הצלחת לכתוב בבהירות רבה את תחושותייך האמיתיים ובזה ריגשת אותי מאד מאד.

לגופו של עניין כואב לי שזה סיפור אמיתי ומקווה כי לא ירחק היום ותתחילי להרגיש פיזית ונפשית כי זה הבית שלך ותתאהבי בו – מבטיחה לך רק קצת סבלנות ♥♥♥

ממני בקי ♥

זה ממש מדהים, נוני. את כותבת יפהפייה. ושתדעי זה כבד* לא כבדה. כי זה אמור להיות בזכר ולא בנקבה. אבל חוץ מזה, הסיפור\ שיר, מושלם!!! את כותבת מדהים כל כך שזה מפליא.

נוני את כותבת מדהים!!
אני מזדהה,ר שאצלי אמא שלי לא ממש מתייחסת…
לא כי לא אכפת לה,כי היא לא שמה לב.
למדתי כל כך טוב להסתיר את הרגשות שלי כשצריך עד שאף אחד לא שם לב…
אני יכולה להיות אפילו עם הבנאדם שאני הכי שונאת בעולם ושהוא לא ירגיש בזה.
זה מה ששנים של כאב עשו לי…