עוד ועוד דמעה…

אני לא מהאנשים שיבכו ליד אנשים
אני לא מאלה שיראו את הכעס ואת האכזבה
אני לא מאלה שיצעקו ברגע שהכאב שוב מצטבר
אני אסתגר, אכנס לתוך עצמי ואנסה להבין מה לא בסדר, בי.
כי אם זאת ההרגשה משהו בי לא בסדר
אני יודעת שהלב שלי לא שבור
אני לא מבינה מדוע אני כה שבורה
אני מאבדת את המציאות
רק חושבת איך אני הולכת לעבור את כל הזמן הזה
שנמשך כבר כמה שנים
איך אני הולכת לעבור אותו כי אני יודעת יש לי עוד לא מעט משברים בדרך
אך כרגע אני עומדת על חבל דק
תחתי אין רשת הצלה והחבל עומד להיקרע
אני מתחילה לשחק באש
אני יודעת שאני עושה דברים שלא מתאימים לאופי שלי
דברים שלא מתאימים לאישיות שלי
אני לא ילדה שבורחת מכאב
אני אעמוד מולו ואלחם נגדו לנצח
אך כרגע אני מעסיקה את מחשבותיי בכל רגע לשם שלא יהיה לי רגע פנוי
אני חוזרת בכל יום באוטובוס הביתה מבית הספר
מצמידה את ראשי לחלון ומעסיקה את מחשבותיי
רק לבכות ליד אותם ילדים
איני רוצה שידעו שבפנים אני חלשה
אני רק רוצה לפרוס כנפיים ולהמריא מכאן
אני בקושי רואה אור בחיי
וכשסוף סוף טוב לי
הכאב תוקף אותי מיד לאחר שהשמש שוקעת ונעלמת מאחורי הים
ושוב האור נכבה
אני כבר לא יודעת אם הוא יופיע מחר
אני לא רוצה יותר את הכאב
אני רק רוצה להיות מאותם ילדים שלא יודעים מה הוא מחיר כל הצלקות שיש על ליבי ונשמתי
עוד ועוד דמעה יורדת
אני אוספת את עצמי בכל פעם מחדש ונותנת את כל כולי בשביל לצאת מהמקום אליו נפלתי
אך לרגע אחד איני שמה לב ואני שוב נופלת
לא לאותו הבור אבל אותו הכאב מורגש..