עוד אחת שנעלמה

"ומקום ראשון החידון המורשת על בן גרויון מנחם בגין וחיים נחמן באיליק לאזור חיפה הוצפון הוא בית הספר….."
"מעיינות או אחד מהאלו שבקריית ביאליק" אני אומרת מיד. הקרייןש ותק. היחידים ששומעים אותי אלו אימא של המתנדב שלנו (שלא ניצח), ושתי החברות שלי שישבו משני צדדי.
"בטוח שקריית ביאליק" אומר רוני בפרצוף עקום "נו באמת, במקום השלישי ניצחו שניים מביאליק וכך גם השני!"
"מכור! חידון מכור!" צעקה בת מהכיתה שלי, שישבה רחוק מידי מכדי שאפענח את קולה. אבל הנהנתי בהסכמה.
הוא עדיין שתק.
"מעיינות" נתתי את ידי לרוני. לחצנו ידיים בהתערבות אילמת.
"בהראל ושרון מבית הספר מעיינות!" אמר בחגיגיות הקריין. שני הבנים החמודים יצאו ממאחורי השולחן הארוך ולחצו ידייפ=ם שלופטים וכול זה. וצילמו אות והכול.
אני התרכזתי בילדה ההיא.
זאת שהיית איתי בגן פעוטון, ואז בגן חובה…
והיא לא הכירה אותי.
צעקתי את שמה "כול הכבוד לכם! מזל טוב1" היא נעצה בי מבט עקום, "מי היא בכלל?" יכולתי לשמוע אותה אומרת.
נאנחתי.
היא לךא זוכרתא ותי.
יאיי.
הסתובבתי אל אימא של המתמודד שלנו, נמרחתי חיוך על הפרצוף ואמרתי: "אמרתי שמעיינות ינצחו!"
עוד אחת שנעלמה.
חברת ילדות שכחה אותי.
את אלין( לא שמי האמיתי) הקטנה שעזרה הל לעשות קוקו על קצה הקודקוד בגן, ואז הראתה אותו בצחוק ורינה לסיעת. והיא צחקה.
החברה הכי טובה שלי בגן.
נמוכה, קופצנית, חייכנית שסיפרה לי שמסטיקים עוזר לגוף ומחזק את שרירי הלסת .
זכרתי אותה.
והיא לא זכרה אותי.
עוד אחד שנעלמה לה.