עד כמה שזה כואב , צריך להמשיך הלאה .

אני זוכרת את היום ההוא .
אמי קבלה הזמנה מין הבוס החדש שלה , והלכנו ביחד כל המשפחה –
לביתו של הבוס , לארוחת ערב .
הייתי אז רק בת שמונה , ולמרות הכול – חכמה , מתוחכמת , בוגרת .
הייתי כמו בובת ראווה , רגשנית , יפה , חמודה .
כל הזמן היו מחבקים אותי , מנשקים אותי , אוהבים אותי .
יותר מדי .
סבלתי מזה , לא אהבתי שאוהבים אותי בצורה כזאת ,
רציתי פרטיות – אבל לא הראיתי את זה .
לא הייתי ילדה ששופכת החוצה את מה שיושב לה על הלב .
הייתי רגשנית , אבל מסתגרת , שומרת .
וככה , כמו בובה שלא נושמת ואין לה דעות משלה , גדלתי .
והחזקתי מעמד .
אבל היה לי קשה .
בטח כשאתם קוראים את זה אתם חושבים שזה מאד כיף ,
להיות נערצת , כזאת שכולם אוהבים אותה , מתוקה , יפה .
נכון , כשהגעתי לגיל ההתבגרות היו לי הרבה מחזרים ,
בנות קנאו בי – אבל לא היה לי טוב , ושמרתי .
בקיצור , הגענו אל הבוס .
ושוב פעם , נשקו אותי וחבקו אותי והחמיאו לי , ושוב פעם שמרתי בלב ,
ולא אמרתי שלא נעים לי , או שהחיבוק מוחץ אותי , או שאני רוצה פרטיות .
בסוף הארוחה הלכתי לשחק עם הבת הגדולה של הבוס , בת השתיים עשרה .
היא שחקה איתי והייתה נעימה אלי ,
אבל עם הכול – גם חבקה ונישקה בצורה מוגזמת .
לבסוף , לפני שהלכנו , נגש אלי הבוס של אמי , חיבק אותי ונישק אותי – ואז..
הוא דגדג אותי ושם את ידיו על פי , כדאי שאחייך , כמובן שהכול היה בצחוק –
אבל ממש לא היה לי נעים .
וזאת הייתה הפעם הראשונה – שמאד מאד היה אכפת לי .
הוא נגע לי בפה , הוא נגע לי בגוף , בגוף שלי .
ואז , בפעם הראשונה ,
עשיתי מה שילדה בגילי הייתה עושה אם היה קורה לה את אותו הדבר .
בכיתי , צרחתי , צווחתי , ברחתי משם אל ידיה של אמי .
וסוף סוף הרגשתי משוחררת .
" תפסיקו לגעת בי , תפסיקו לעשות לי דברים ולחשוב אותי לבובה ,
תפסיקו עם זה , כי זה לא נעים לי . אני לא תינוקת ואני לא בובה .
אני ילדה , ילדה רגישה . אז תפסיק לדגדג ולגעת לי באיברים שלי , כי הם שלי !
עד עכשיו שמרתי בלב , ועכשיו אני אומרת לכם – ואתם תפסיקו !
פעם אמרו לי שאסור לגעת באיברים הפרטיים וצריך לכבד את הפרטיות ,
ומה אתם עושים ? תכבדו אותי ואת הגוף שלי , ותעשו טובה – תפסיקו עם זה ! "
צרחתי בקול הכי גדול שהצלחתי . הבוס לבש פנים מבוהלות , ואמי נראתה נבוכה .
" מתוקה , בואי נלך , נדבר על זה בבית , בואי . " אמי אמרה וחבקה אותי ,
בצורה מוגזמת . שוב .
" לא הקשבת למה שאמרתי ? די . אני לא אוויר . אני הולכת מפה ! "
צעקתי , ורצתי החוצה , כמה שיכולתי , רק רצתי .
שמעתי מאחורי את קריאותיה של אמי , את צעקותיו של אבי , את מלמוליו של הבוס .
אבל לא התייחסתי , ולא היה לי אכפת .
נכנסתי למכונית וסגרתי את הדלת .
וסוף סוף הרגשתי משוחררת , ילדה רגילה .
לפתע ראיתי את הבוס של אמי מתקרב אלי , ופחדתי .
" אני מצטער , חמודה . לא ידעתי… לא חשבתי… לא הייתי בסדר .
את יותר חכמה ממני , ולהבא הזהר . " הוא אמר לי ברכות .
פחדתי להסתכל בעיניו , ידעתי ששוב הראה את ההתרגשות והטירוף
שאני רואה בכול פעם שמישהו מסתכל עלי .
אבל למרות הכול הסתכלתי .
עיניו של הבוס לא לבשו התרגשות או טירוף .
הן היו רגילות , חמות , מבינות .
הוא חייך חיוך גדול , שקט , נקי מכל זיוף או התרגשות .
הסתכלתי ולא האמנתי .
סוף סוף מישהו מסתכל עלי כעל ילדה רגילה , לא כעל בובה מושלמת .
הוא חבק אותי , ולא נרתעתי .
" אסור לשמור בלב . " הוא אמר , ואני הנהנתי .
" לא אמרת לי עוד את שמך . " הוא לוחש לי בעדינות .
" זוהר . " אני אומרת , לא מתגאה .
" אז מעכשיו , כדאי שלא תזהרי כל כך , יקראו לך אוליב . " הוא אמר בהחלטיות .
" למה דווקא אוליב ? " שאלתי אותו בבלבול .
" כי אוליב היה שמה של אמי , שחיה עד גיל תשעים ושבע . זוהר היה שמה של אחותי , שחיה עד גיל עשרים וחמש , והתאבדה בגלל שסבלה מאד מחוסר פרטיות ויותר מדי יחס מוגזם . "
הוא אמר , ובפעם הראשונה לכל חיי חייכתי , חיוך אמיתי .
לא אותו חיוך קטן ומזוייף שאני מחייכת כשמישהו מחמיא לי או מחבק אותי .
סוף סוף הרגשתי טוב .
" מעכשיו אני אור . כי אני רוצה אור בחיי , אבל לא זוהר . " החלטתי, והבוס הסתכל עלי בחוכמה . עד כמה שזה כואב , צריך בשלב כלשהו להמשיך הלאה .