עדיף שתבגוד.

אני מרגישה כלכך קטנה בין התא שירותים הצפוף הזה,
חנוקה בין שתי קירות וצמודה לדלת.
הדמעות לא מפסיקות לזלוג על הלחיי ואני מנסה להבין.
איך אפשר?
עדיף שתבגוד.
אבל האדישות הזאת,
החוסר אכפתיות שצורם בליבי כל פעם שאני חושבת על זה.
למה אתה עושה את זה?
ולמה כל פעם שאתה פותח את הפה ואומר את המילים התמימות שלך,
אני בוחרת להאמין לזה.
בוחרת להאמין ולהיכנע לעיניים היפות שלך.
להיכנס לחדר, למקום המוגן שלי, למקום בטחה שלי,
ואתה גם שם.
הריח שלך עדיין מתרוצץ בין החדר,
הג'קט הזרוק על השולחן עדיין פה ומחכה שאשים אותו ואתכרבל בתוכו.
התמונות שבכל מקום בחדרי, כלכך הרבה תמונות, כך הזיכרונות.